יום הבחירות הולך וקרב, ובכל יום שעובר נדמה שהפוליטיקה הישראלית שוברת שיאים חדשים.

עמרם מצנע התעלם מהחתימה שלו, וערק למפלגה של ציפי לבני ("התנועה", כן, גם אני חושבת שזו בחירה משונה).

עמיר פרץ הלך בעקבותיו, והודיע הבוקר על הצטרפותו למפלגה החדשה.

צעד תמוה, לאור השבחים שחלקו לו כולם בשבועות האחרונים, כמי שדחף לפיתוח של מערכת "כיפת ברזל", כמי שלא ויתר וחשב מחוץ לאותה הקופסה שכולם לא העזו לצאת ממנה.

בינתיים, הסקרים מראים שמפלגת "קדימה" מתרסקת, לא עוברת את אחוז החסימה, ואפשר להבין את זה.

יש מפלגות שלא נועדו לשרוד.

רובן הגדול של המפלגות שמתמודדות הן כאלו: לא עוברות את אחוז החסימה, אבל הם מנסים, למה לא?

אולי זו מהותה של דמוקרטיה, אבל אני רואה בריבוי המפלגות חיסרון ענק, ולא יתרון.

פעם הייתה מפלגת "שינוי", וגם מפלגת "הגמלאים", שתי מפלגות שזכו במושבים בכנסת ואף בממשלה, ושתיהן הגיעו לאותו המצב בדיוק.

נדמה שבכל מערכת בחירות יש יותר מפלגות, אבל אולי אנחנו צריכים לשנות את החשיבה.

ריבוי מפלגות לא מסייע לייצוג האזרח הקטן.

לכל מפלגה יש דרישות משלה, ואולי ש"ס, שהיא מפלגה בינונית בגודלה, מוכיחה את זה בכל פעם מחדש: מפלגת לשון מאזניים, שלא מאפשרת לשינויים מסוימים להתרחש, שדורשת ומקבלת תקציבים, ולעיתים קרובות נדמה שהם שוכחים שכאשר הם בממשלה, הם אמורים לדאוג לכלל הציבור.

למה אנחנו צריכים שתיים או שלוש מפלגות דתיות, חמש מפלגות שמאל, ארבע מפלגות ימין, במדינה כל כך קטנה?

למה אי אפשר להסתפק בשתיים או שלוש מפלגות?

אולי ההסבר הפשוט ביותר הוא מה שקורה בשבועות האחרונים: כשיש ריבוי מפלגות, קל לעבור ממפלגה למפלגה.

מי שלא מוצא את מקומו במפלגה שבה הוא נמצא, יעבור למפלגה קיימת, או, במקרה של ציפי לבני, יקים חדשה.

קשה לי להבין את עמיר פרץ, למען האמת.

כבר היו בחירות מוקדמות במפלגת "העבודה", הוא התמודד בהן, נבחר למקום השלישי ברשימה, ובחר לקום, לוותר על המקום שלו, לטובת מקום שלישי במפלגה חדשה.

אפשר להבין מה ציפי לבני מרוויחה: עמיר פרץ נחשב לדמות חברתית, כמי שדחף את העלאת שכר המינימום, כמי שהיה יושב ראש ההסתדרות (והנהיג לא מעט שביתות בזמנו).

שלי יחימוביץ', יושבת ראש "העבודה", קוראת לזה "שיא של שפל מוסרי", אבל אולי זה חלק מהפוליטיקה הישראלית, שבשנים האחרונות, הפכה לשדה חרוש בזיג-זג.

השנים האחרונות דווקא זכורות לי היטב: ראש ממשלה שפורש ממפלגתו ומקים אחרת, שר בכיר שמכריז "בית לא עוזבים" ועוזב אחרי יום או יומיים, שר ביטחון שמכריז על פילוג ממפלגתו ומקים סיעה ולבסוף מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים, יושבת ראש של מפלגה שמכריזה על פרישה מהחיים הפוליטיים ולקראת מערכת הבחירות הקרובה ביותר מקימה במהירות מפלגה (כל כך מהר, שאפילו שם ראוי לא נמצא).

אז אולי המעבר של עמרם מצנע ושל עמיר פרץ הוא לא פחות מטבעי.

הרי כבר התרגלנו לבחור במצע אחד ולקבל מדיניות שונה לחלוטין (הגירוש מגוש קטיף הוא דוגמה, אבל לא יחידה), כבר התרגלנו לתרגילים הפוליטיים (והם בהחלט לא הומצאו בשנים האחרונות).

למרות זאת, נדמה שמדובר בשיא חדש, אולי בשל התדירות של האירועים.

כבר ראינו מעברים של פוליטיקאים ממפלגה למפלגה, אבל שני יושבי ראש לשעבר שעורקים למפלגה אחרת? זה חורג מהתחזיות.

מעניין לראות שהדבר היציב ביותר בפוליטיקה הישראלית הוא חוסר היציבות של הפוליטיקאים.

הם עוברים ממפלגה למפלגה, מחליפים אידיאולוגיה, וכל זאת לטובת הכיסא.

קשה לומר שאני רואה בכך יתרון.

אני רוצה לדעת, או לפחות להאמין, שהפוליטיקאים במפלגה שבה אבחר לא ישנו את הכיוון יום לאחר הבחירות, שהעקרונות המשותפים שעליהם ביססתי את הצבעתי לא יתמוססו לאחר ספירת הקולות.