נדמה שבכל יום אני מתאכזבת מחדש.

מחכה למשהו טוב שיקרה, ונזהרת לא לפעול יותר מדי בעצמי, כי אני יכולה רק לקלקל לעצמי.

בכל יום אני מאבדת עוד קצת אמונה ועוד קצת מהאמון.

מתחילה לחפש אשמים, ומוצאת בעצמי עוד ועוד פגמים, אבל אני לא היחידה שנגועה בפגמים האלה, ואני לא מבינה את הדרך שבה הדברים פועלים.

לא מבינה למה אחרים כן ואני לא, למה אני מחוץ לכל המעגלים האלה, למה אני מרגישה מנודה.

לא מבינה איך זה שיש רבים כמוני, איך זה לא נעצר, ותוהה כמה מהם באותו המצב בדיוק.

יש בי פגמים רבים, אבל אם אני לא היחידה, למה אני מרגישה שהפגמים שלי קשים יותר, רבים יותר?

אולי זו המציאות שמכה בי בכל פעם בעוצמה, שמזכירה לי את הריקנות שבי וסביבי, ומכריחה אותי להסתכל עוד קצת פנימה, למצוא את כל הפגמים, להכיר אותם ולהאשים אותם.

כן, אפשר להאשים את הפגמים.

אני לא יכולה לתקן אותם, רק להאשים אותם.

להאשים אותם שהם אלה שגרמו למצב הזה, שמבחינתי הוא בלתי אפשרי, ובכל יום אני מרגישה חנוקה יותר ויותר, בכל יום אני מרגישה את הקושי מתעצם, ואולי זה לא כל כך חכם להתמודד עם כל יום בנפרד, אבל אין לי ברירה אחרת.

הנזק כבר נגרם, האמון באנושות אבד כמעט לחלוטין, ואני מתעקשת להאמין עוד קצת, להשאיר לעצמי פירור של אמון באחרים.

להשאיר פתח קטן לאוויר בחומת הבדידות שמקיפה אותי, אותה חומה שאני לא יודעת איך לשבור ולהפיל.

זו חומה גבוהה, ואולי זו לא חומת לבנים, אלא קירות התהום.

אני כבר שם, שנים של שהייה במקום החשוך הזה, ואני מתחילה להבין עוד כמה דברים על עצמי, דברים שאולי הייתי מעדיפה שלא לדעת, כי אז אולי היה סיכוי לשנות אותם.

כל יום הוא קרב בפני עצמו, ובכל קרב שכזה אני מנסה להבין יותר, להבין מה קרה ומה השתבש בדרך, להבין למה אני, ולא אחרים.

דווקא את השאלה האחרונה אני משתדלת שלא לשאול את עצמי, כי אולי יש עוד כמוני, אי שם.

עדיין קיים בי הרצון הזה לצעוק, לצרוח, לאמץ את הריאות עד שלא יהיה לי כוח לעמוד על רגליי.

אבל כלפי חוץ אני חייבת לשדר "עסקים כרגיל", כאילו דבר לא מתרחש בפנים, כאילו לא משתולל שם הכאב, בבעיטות ובדקירות.

כאב שלא עוזב, שלא מרפה, שישאיר צלקת.

אני לא מסוגלת לחשוב על דרך בריאה שבה אוכל לבטא אותו, להיפטר ממנו.

אני מנסה לעבור כל יום בנפרד, להתמודד ומרגישה שכל יום הוא קרב, שהתקופה האחרונה בחיי היא בעצם מלחמה, ואין בה שום גבורה, רק ניסיון נואש להמשיך הלאה.

בכל יום מחדש אני מצפה למשהו טוב, משאירה לעצמי סדק קטן שממנו אולי יגיע האור, אבל במנהרה הארוכה הזו, האורות הם לא יותר מהבהוב, אשליה.

התוצאה היא, כמובן, אכזבה בכל יום, שכן דבר לא משתנה, בוודאי שלא משתפר.

הקושי נשאר קושי, ואולי הוא מתעצם עם הזמן, כי את הבדידות קשה לשרוד לאורך זמן.

החשש מאובדן השפיות הופך מציאותי מדי, תחושה שזה הקצה של השפיות, ואני מתהלכת לאורכו בזהירות, אבל יש גבול, ואולי לא ארגיש אותו.

אני עדיין מחזיקה את עצמי בכוח, לא להגיע לנקודה שממנה אין דרך חזרה, לתת עוד סיכוי (בכל יום מחדש) לשינוי.

משהו חייב לקרות, אבל מה אעשה בינתיים?

עד מתי עליי לצפות למשהו, ומתי עליי להרים ידיים ולהודות בתבוסה?

אני רק רוצה לשים את כל זה מאחוריי.