ההתלבטות נמשכה עד לרגע האחרון.

היה קשה להחליט, כי לא מצאתי את המפלגה שבה אני נמצאת, שמבטאת בצורה מושלמת את דעותיי.

אין כזו מפלגה.

היה לי קל אם היה מדובר בבחירות בין ימין לשמאל, אבל גם בתוך הימין, וגם בתוך השמאל, יש מפלגות רבות, רבות מדי.

התלבטתי אם להצביע למפלגה שהמנהיג שלה מרשים, מושך אליו את התקשורת, מרים את המפלגה שלו כלפי מעלה ומחזק אותה, או להצביע למי שלא רציתי להצביע לו.

להצביע למי ששחרר מחבלים, למי שאכזב אותי, למי שמוכן לוויתורים שאני לא מוכנה להם.

אבל אז הגיעה ההודעה על הגירעון.

אולי זו תעמולה, אולי מידע שהיה הכרחי, אבל כנראה שזה מה שהוביל אותי, בסופו של דבר, לקבל את ההחלטה.

בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד.

האמנתי, במידה מסוימת, שזו הבחירה הטובה ביותר.

לא האמנתי שזמן קצר לאחר מכן אני אשמע מפי ראש הממשלה, ראש מפלגת הליכוד, על שתי מדינות לשני עמים.

לא האמנתי שהוא יהיה מוכן לשחרר למעלה מאלף מחבלים תמורת חייל שנחטף.

לא האמנתי, אבל זה קרה.

הבטחתי לעצמי לא להצביע לו.

חשבתי לעצמי שחייבת להיות ברירה אחרת, חייב להיות מישהו אחר.

כשנפתלי בנט נבחר לראשות "הבית היהודי", נדמה היה שיש לי ברירה.

הנה, מפלגה שמאמינה באותם ערכים שאני מאמינה בהם, שלא באמת הולכת לקיצון (גם אם התקשורת מתעקשת שמדובר במפלגה קיצונית).

אולי זה החשש ממה שלא מוכר, אולי זה ההרגל.

ראיתי את שלטי החוצות מטעם "הבית היהודי", שקוראים לאזרחים לחזור הביתה.

אז אולי מפלגה היא בית.

חזרתי לליכוד.

אמנם אינני תומכת גדולה של "ישראל ביתנו", אבל אי אפשר להתלונן על כך שיש יותר מדי מפלגות ואחר כך להתלונן על איחוד ביניהן, זה לא עובד.

אולי כי רציתי לראות מפלגה גדולה, אחת שלא תצטרך לשבת עם עוד חמש עד שבע מפלגות בקואליציה, ולספק להן תיקים.

אולי אני עדיין רוצה להאמין שבנימין נתניהו מסוגל לדאוג לכלכלה, לביטחון, לחינוך וגם לביטחון הפנים.

בגדול, לא רע כאן.

האבטלה לא מרקיעה שחקים כמו במדינות אחרות (גם כשמדובר באבטלה סמויה), הגירעון בא רק לאחר שנים של משבר כלכלי בעולם (בשעה שבמדינת ישראל הקטנה יש צמיחה), ואפשר לחיות לא רע.

אז אולי חוץ ממה שהפריע לי, הממשלה הנוכחית עשתה עבודה לא רעה?

קשה לי להגיד, אבל הרגשתי שהדבר הנכון ביותר הוא לחזור לליכוד.

לתת למפלגה הזו את הקול שלי, כדי להגדיל אותה, ואולי בעיקר, כדי להתנגד לתנועות הקטנות והחדשות.

תנועות שקמות ברגע ואולי גם ייפלו ברגע, תנועות שנדמה שאין בהן תוכן של ממש, רק הבטחות ריקות.

לתת למפלגה גדולה את הקול שלי, כדי לא לחזק בטעות את השמאל.

אולי כי אני מאמינה שמפלגת הליכוד תהיה האחראית ביותר כשזה מגיע לתקציב הבא, בתנאי, כמובן, שלא תהיה סחטנות פוליטית מצד המפלגות הקטנות.

אז בחרתי במי שלא רציתי לבחור בו, במי שכבר מזמן החלטתי שלא לבחור בו.

אבל הבחירות כאן הן לא אישיות, ולא בוחרים רק את הראש, אלא גם את מי שהולך אחריו.

לפעמים בוחרים לא את מי שהכי טוב, אלא את מי שנראה כמו הרע במיעוטו, כי לפעמים, זה הכי טוב שיש.

לא יכולתי להרשות לעצמי לא להצביע, להתעלם מזכותי לבחור.

אז חזרתי למפלגה שאני כבר מכירה, שאולי תאכזב בכנסת הבאה, ואולי תפתיע לטובה.

כי אולי, רק אולי, זה הכי טוב שיש.