הבחירות מאחורינו, הכנסת החדשה כבר הושבעה, ושוב מדברים על הנושא המדיני.

נשיא ארצות הברית מתכוון להגיע לישראל באביב הקרוב (כנראה בחודש הבא) כדי להניע את התהליך המדיני.

מעין חשיבה שכזו, שאם היו בחירות ויש תחלופה של חברי כנסת, אז יהיה שלום.

כאילו שזה תלוי רק בנו.

אבל זה לא, ובצד השני מעדיפים לראות אותנו מדממים ומתים.

כאשר יושב ראש הרשות הפלשתינית (ואיש הפת"ח, ארגון שלא יכול להיות רחוק יותר מארגון שוחר שלום), נפגש עם נשיא איראן, ומודה לו על התמיכה, כל נורות האזהרה שעדיין לא נדלקו, צריכות להידלק.

שניהם (יושב ראש הרשות ונשיא איראן) רוצים בהשמדתנו, שניהם מכחישים את השואה.

בעולם הערבי מאמינים שעל מדינת ישראל לסגת מכל השטחים "הכבושים".

יש להם הגדרות קצת שונות ל"שטחים כבושים": לא מדובר בגבולות שהיו לפני מלחמת ששת הימים, אלא בגבולות שהיו לפני שקמה מדינת ישראל.

רצוי, כמובן, למחוק את מדינת ישראל בכלל, שכן לציונות בעיניהם אין מקום בעולם.

למעשה, לכל מי שלא חולק את אותה השקפת עולם, לכל מי שלא מאמין בערכים שהם מאמינים בהם, אין זכות קיום בעיניהם.

מבחינתם, עצם הקיום שלנו כאן הוא פשע.

כנראה שלממשל בארצות הברית יש זיכרון קצר, של מי שסירב להסדר מדיני כל השנים, של מי שהעדיף לקרוא להתנגדות אלימה (שם נוסף לפיגועים הארורים שזכורים לנו היטב).

הם לא חוו טילים שנופלים ביישובים, שפוגעים בבתים וקוטלים אנשים.

הם לא יודעים איך להתמודד עם האזעקות, הם לא מבינים את התחושה שיש לתושבי הדרום.

המציאות במזרח התיכון שונה מהמציאות שלהם.

כאן, משטרים דיקטטוריים קמים ונופלים, ואז שוב קמים, אזרחים נטבחים, מעמד האישה פשוט לא קיים (ובחלק מהמדינות הערביות מוטלים עליהן איסורים שונים ומשונים, ובעקבותיהם גם עונשים לאלו שלא עמדו בהן), וזכויות אדם, כמובן, הן מילה גסה.

עם כל החסרונות של המשטר בישראל, וחוסר היציבות היחסי של השלטון, לאזרח יש חופש ביטוי.

כאן, בית הנבחרים מגוון, ולא מנוון על ידי חוקים וצווים של הנשיא.

התקשורת חופשית, לא חוששת למתוח ביקורת על ראש הממשלה (והרבה פעמים מוטה נגד מפלגה מסוימת), לא חוששת להעלות נושאים רגישים לדיון.

ההבדלים בין מדינת ישראל למדינות שסביבה הם גדולים מאוד, ובכל זאת, ואולי דווקא משום שאנחנו דמוקרטיה, מירב הלחצים מופנים כנגדנו.

מבחינת ארצות הברית וארצות המערב בכלל, אנחנו אשמים.

אשמים כי לא פינינו יישובים (גוש קטיף נשכח מזמן), אשמים כי לא נתנו להם נשק (גם אוסלו נשכח), אשמים כי אנחנו לא מאפשרים לרשות הפלשתינית להפוך למדינה (ולתת לארגון טרור להפוך למפלגת שלטון, כמו בעזה).

ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא, בעיניהם, המכשול הגדול לשלום.

מעניין שהם לא מסתכלים על עצמם, על המלחמה שהייתה בארצות הברית בין המתיישבים החדשים לילידים, שכיום, במקרים רבים, חיים ב"שמורות".

הם שוכחים שמדובר בדרך חיים.

מדובר בהבדלים שבין מדינת ישראל, דמוקרטיה קטנה, לבין הרשות הפלשתינית, שקמה מתוך ארגון טרור.

ההבדלים שבין מדינה שפניה לשלום (גם אם לחלקים מסוימים באוכלוסייה יש ספקות), לבין ארגון שאחראי ללא מעט מהפיגועים והנרצחים, עוד מלפני מלחמת ששת הימים.

למען האמת, נראה שזה לא מעניין אותם במיוחד: הם רק רוצים להביא להסכם כלשהו, להראות שהם השיגו את מה שאיש לפניהם לא השיג.

אולי כדאי להזכיר להם את תוצאות הסכמי אוסלו, שאומנם הביאו לפרסי נובל לחותמים, אך גם לתוצאות עקובות מדם.

אז אם כל מטרת הביקור היא יצירת לחץ נוסף במטרה להגיע להסכם שלום, אולי עדיף לוותר.

הפעם הקודמת הספיקה לנו לדורות.