רק לא להודות בזה.

לא להודות שעברה עוד שנה, ושוב זה יום בודד, ושוב זה חוזר על עצמו, כמו תקליט שבור.

נשמע רע, מרגיש רע, ואולי זו התמצית של זה.

לא להודות שאפסה התקווה, כי איכשהו האמנתי שיש סיכוי, קטן ככל שיהיה, והנה, דבר לא קרה, ודבר לא יקרה.

התמודדות יום יומית שמגיעה בכל שנה, ביום הזה, לשיא.

ימי הולדת וחגים הם הזמנים שבהם התחושה הזו מגיעה לשיא, דווקא בגלל הטבע של הימים האלה, להיות ימים של חברותא, ימים שבהם נמצאים עם אנשים, בדרך כלל כאלה שמכירים.

כשהבדידות היא המרכיב המרכזי בחיים, וכל יום ממילא דורש התמודדות עם מציאות שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לברוח ממנה, ימים שכאלה מחזקים את הכאב והפחד, מגבירים את עוצמת הבדידות ומביאים לשיא.

שיא מפוקפק, שיא שאף אחד לא רוצה להגיע אליו, כי השיא הזה הוא בעצם שפל.

היום הזה הוא כמו כל יום, פרט לסמליות שבו.

סמליות שמגבירה את תחושת הבדידות ואי השייכות.

השאלות שהיו נשארו, רק ההבנה שמתחדדת מיום ליום גורמת להן להחריש.

הבנה שהמציאות הזו, עם כל הרצון שלי, לא משתנה.

כמה שאני ארצה, כמה שאני אנסה, זה לא מה שישנה את התוצאה.

דרוש נס.

אחד טוב, חזק, משהו מופלא, שיפסיק את ההליכה במעגלים, שיפסיק את התהיות אחת ולתמיד.

הנס הזה לא קרה השנה.

חיכיתי, אבל לא קרה נס ולא הגיע משיח, ולא ראיתי שום תגובה לתפילותיי, לא הרגשתי אותה מתקרבת.

מצאתי את עצמי מאבדת אמונה, מאבדת תקווה, מרגישה שאין מוצא.

עושה כל מה שאפשר כדי להחזיק מעמד, לעבור עוד שעה, עוד יום, מחזיקה את עצמי בכוח.

מאבדת כיוון.

עומדת בתוך בור שהולך ומעמיק, בלי שתהיה לי היכולת לצאת, כי לבד אי אפשר.

לוקחת תרופות רק כדי לגלות שהדיכאון הוזן מהבדידות, ולכן שום תרופה לא תעזור לי להיפטר ממנו.

הבדידות חזקה מדי, משבשת מדי, מכאיבה מדי.

כל רגע פנוי מוקדש לה, להתמודדות עם המציאות שבה היא המרכיב המרכזי, לניסיונות בריחה ממנה.

לבד זה תמיד קשה יותר.

אין שום חופש בבדידות, רק כלא שאין בו סורגים.

השנים שעוברות נראות כמו נצח, וכשכל יום מחייב התמודדות, מחייב מחשבה על המציאות, או לפחות מחשבות שיברחו ממנה, התחושה הזו רק מתחזקת.

בשנה הזו הרגשתי שאני צועדת על הגבול של אי השפיות, מבינה אט-אט שזו הבדידות, ולא הדיכאון, וגם הפחד לא נובע מהדיכאון, אלא מהבדידות בלבד.

איך בכלל אפשר לקבל את העובדה שהבדידות היא חלק בלתי נפרד מהמציאות?

שהבדידות היא שמכתיבה את סדר היום, שהיא זו שחיזקה את הדיכאון עד למצב שבו הרגשתי שאין לי שום יכולת להתמודד לבד?

אולי התשובה טמונה בכך שאי אפשר לקבל את הבדידות באמת.

לא מתרגלים, אף פעם, להרגשה הזו, שאין עם מי לדבר.

אי אפשר להתרגל למחשבה הזו, שעוברת ברגעים קשים, שאני לבד.

גם לימי ההולדת אי אפשר להתרגל, ואי אפשר לשמוח בהם, גם לא בחגים.

הגורם המשמעותי שהופך ימי הולדת לשמחים, וחגים למלאים, הוא החברותא, וכשאין חברים, הימים האלו מהווים שיא שלילי בתחושה, תחושה של חוסר אונים מול המציאות.

הנה, עוד יום שכזה עבר.

שיא שלילי או לא, היום הזה כמעט מאחוריי.

מחר יום חדש, עוד יום של התמודדות, וגם לו יהיה סוף.

אולי זו הדרך היחידה, להתמודד עם כל יום בנפרד, כמה שרק אפשר, לעבור את השעות עד שהיום נגמר.

עד להתמודדות הבאה.