המחשבות לא נעלמו.

הן כאן, כמו גם מרכיבים אחרים שרציתי שייעלמו.

למען האמת, אני אבודה.

לא יודעת מה לעשות ואיך לפתור את זה, איך לצאת מזה מהר ובשלום, ואולי אי אפשר לצאת מזה.

רק רציתי שזה ייעלם, והחלטתי לפנות לעזרה, לקחת תרופה, ולחכות.

חיכיתי, אבל חלה כאן טעות, ואולי מקור הטעות הוא בי, כי התרופה לא משפיעה כמצופה.

אני לא אומרת שאין לה השפעה כלל, לא אומרת שזה לא משפיע קצת, אבל זה לא מספיק.

הייאוש עוד פה.

הוא לא הולך לשום מקום, הוא נשאר, לפחות כל עוד הבדידות נשארת, והיא, כידוע, מביאה את כל הצרות.

ברגע שהיא משתלטת, הדיכאון מתחזק, הייאוש מחזק את שורשיו, והחיוך נמחק.

כשהחיוך נמחק, גם המעטים שאולי היו חושבים לנסות וליצור קשר, מתרחקים.

הרי מי ירצה להיות בחברת אדם אומלל?

כך הבור הלך והעמיק במשך שנים.

בזמן הזה נחלשתי, ולא רק נפשית, כי אם גופנית.

תחושה של גוף שמזדקן, מאבד את החיוניות, את התכונות שמאפיינות את הגיל הצעיר שלי.

במקביל, התפתחות של תחושה שהיא בין אדישות לריקנות, משהו שקשה לתאר במילה, ואולי גם עשרים לא יתארו.

גם הפחד לא נעדר מהשילוב.

הפחד מהבדידות שהולכת וסוגרת עליי, כמו סורגים שרק מתקרבים עד שהם חונקים לחלוטין את הגוף.

האפשרות שאשאר לבד עד יום מותי, שלעולם לא אמצא פתרון, והתחושה הממשית של זה, כשבכל יום שעובר אני מוצאת את עצמי אבודה אפילו יותר מיום האתמול, לא יודעת איך לפתור את התסבוכת, ולא מבינה איך נקלעתי אליה מלכתחילה.

פחד, תמצית שלו, וכמה שהפחד הזה חזק, משתק.

אי הידיעה קשה.

לא לדעת למה, למה זה כך ולמה זו אני, ובעיקר, לא לדעת איך לצאת מזה.

אני רוצה להגיד שלעבר אין משמעות, אבל אני לא יודעת אם זה נכון, אני לא יודעת אם לא טעיתי בעבר וגרמתי, או אפילו רק תרמתי, ליצירת המצב הנוכחי.

אני עדיין מחזיקה את עצמי, וחלק מזה הוא לחייך.

לסביבה זה לא משנה אם החיוך מזויף או לא, זה רק גורם לי להיראות נסבלת יותר, פחות אומללה, ואולי זה יסייע ביצירת קשרים (סיכוי נמוך למדי), ובכל מקרה, במה זה כבר יכול להזיק?

למצוא דרכים לגרום לעצמי לחייך, ולתרגל אותו.

מול המראה או מול הקיר, זה לא באמת משנה, העיקר שהוא יהיה שם, שלא יראו על הפנים את מה שקורה באמת.

אני יכולה להיות טובה בזה, אני כמעט בטוחה.

לפני שנים כבר ניסיתי, זייפתי חיוך וחייתי עם מסכה, ואיש לא שם לב.

אולי זה לא הפתרון, אבל נראה שלא נותרה לי ברירה אלא לחזור לדבר שכבר נכשל בעבר, ולנסות שוב.

זה לא אומר שבפנים אין סערה.

כל המרכיבים עדיין שם, בועטים ומתפרצים.

את העבר אי אפשר לתקן, והנזק כבר נגרם.

אבל כלפי חוץ, אני אזייף חיוך.

כמו אז.