יש רגעים שבהם זה מורגש יותר.

רגעים שלאחריהם החשש כה מוחשי, קרוב ומאיים.

לא משנה מה אעשה, השורה התחתונה מבחינתי מסתכמת באותה צרה צרורה שאני לא מצליחה להיפטר ממנה: הבדידות.

כמה שאעסיק את עצמי, כמה שהבעיות שלי לא נראות קשורות לצרה ההיא, זה תמיד יסתיים במחשבות על זה, וגרוע מזה.

איך אפשר שלא?

מעטים הם אלו שיכולים לשרוד ללא חברותא, לבד, בלי קשרים חברתיים.

אני לא חושבת שאני שייכת אליהם.

אומנם שרדתי עד כה, אך מבחינתי אין בזה סיפוק.

אין שום סיפוק ביום שנגמר ובסופו אני יודעת שכמו בתחילתו, אין עם מי לדבר.

הסיפוק הזמני שבאשליה נגמר ברגע שמתברר שזו רק אשליה, וחוויתי רבות כאלה, קצרות וארוכות.

למדתי לא לצפות, לדעת שלא כל מה שנדמה כתחילתה של ידידות הוא באמת תחילתה ולא סתם שיחת חולין בין זרים.

עדיין רציתי, למרות כל האכזבות, לחוות שוב קשרים חברתיים, לפחות משהו שקרוב אליהם.

הרי מתישהו בטח היו לי קשרים חברתיים, שהתפוגגו עם הזמן, או מסיבות לא ברורות.

זה נראה רחוק, ואולי לא היו לי קשרים שכאלו מעולם.

אולי זו תמיד האשליה.

אשליה שיהיה בסדר, שיש עם מי לדבר, שבשנה הבאה כבר יהיה הרבה יותר טוב.

בכל יום אני מרגישה את זה, לא יכולה לברוח, גם אם אני מאוד רוצה.

אי אפשר להתעלם מהבדידות, גם כשמנסים.

אולי לעולם לא יהיו לי קשרים חברתיים?

זה, בעצם, הפחד הגדול.

פחד מפני חיים עלובים, אומללים, שאולי הם הגורל שלי, אבל אני לא יכולה לדעת בוודאות.

לדעת שבשעות הקשות אין מה לעשות, שאין מוצא, זה אחד הדברים הקשים ביותר.

אין עם מי להתייעץ, ומי לא צריך את זה מדי פעם בפעם?

זה הכר הפורה ביותר שהייאוש יכול לבקש לעצמו.

גם הוא כבר מזמן השתלב בחגיגה הזו שאני לא חלק ממנה.

אני כבר יודעת שהשילוב הזה הוא מסוכן: בדידות, דיכאון, פחד וייאוש.

מנה גדושה מכל אחד מהם, וזה ככל הנראה חומר הנפץ הרגשי החזק ביותר.

אני רוצה לצאת מזה, לסגור את הפרק הזה ולשים לפחות חלק קטן מזה מאחוריי, להמשיך קדימה.

זה לא פשוט לראות קדימה כשכל מה שאני מכירה מסובך כל כך.

להחזיק את עצמי במשך תקופה ארוכה שכזו זה בפירוש רחוק מלהיות פשוט.

זו התמודדות עם כל יום בנפרד, בלי הפסקה, ואין פתרון של ממש, לטווח ארוך.

מבחינה זו, אין לי טווח ארוך.

לא חושבת יותר מדי קדימה, כי קשה לראות.

יש שיגידו שזו טעות, אבל לתכנן יותר מדי קדימה זה מסוכן בשבילי, כבר ניסיתי את זה בעבר.

אני עדיין מרגישה שאני פוסעת על הגבול שבין השפיות לאובדנה.

הייתי רוצה להאשים מישהו במצב הזה.

לכוון אצבע מאשימה לכיוונו של מישהו שדרדר את המצב, מישהו שלא שם לב.

כנראה שאם הייתי מנסה, לא היו נשארות לי אצבעות, וחלקן ממילא היו מצביעות על עצמי.

על זה שלא ראיתי את זה מגיע, שלא חשבתי שזה יכול לקרות באמת, שהאמנתי שזה באמת יכול להיגמר, והשליתי את עצמי, כי זה נמשך כבר שנים.

על זה שלא הסוויתי את הדיכאון מספיק טוב ובכך גרמתי לאנשים להתרחק, על זה שלא התאמצתי מספיק כדי לשקר לעולם.

האשמה עצמית לא תעזור לי.

זו לא הדרך לצאת מהמצב הזה.

השאלה שצריכה להישאל, אם כך, היא: מה כן יכול לעזור לי לצאת מהמצב הזה?