רגעי שבירה קטנים וביניהם שגרה של מחשבות.

ציר זמן שעליו נקודות מודגשות, וכבר לא ברור מה הן מייצגות.

איבדתי את עצמי בדרך ואני לא יודעת מהי הדרך הנכונה.

יודעת רק להחזיק חזק, להחזיק את עצמי, לא ליפול לנקודה ההיא, הנמוכה עד אובדן החושים, בכל צורה שהיא.

מנסה למצוא תירוצים חיצוניים שיחזיקו אותי, כדי שלא אצטרך להחזיק את עצמי, אבל בסופו של דבר זו תמיד אני.

אין אכזבה יותר גדולה מאשר באותם הרגעים, שבהם נדמה שאפילו האוויר שונה.

רגעים שבהם העור מצטמרר, חידודין-חידודין, והדמעות מתחילות לעלות, רק כדי לרדת.

אולי ככה זה בחיים, עליות ומורדות, עליות שהן מורדות.

דווקא כשחשבתי שאני אפתח פרק חדש...

כל יום הוא פרק חדש.

התמודדות חדשה עם מציאות ישנה, שלא משתנה, שמסרבת להשתנות.

אבל אני נשארתי מי שהייתי, במובנים מסוימים, ואולי מדויק יותר לומר שנשארתי באותו המצב, נדמה שלא התבגרתי, שנשארתי אותה מתבגרת שישבה בצד.

החיים זימנו לי יותר מדי הפתעות שלא רציתי.

בכל פעם הייתי צריכה להתמודד, אבל נדמה שמעולם לא הייתה התמודדות כה מורכבת וארוכה.

זו דרך ארוכה לצעוד בה מבלי לראות נוף בדרך ומבלי להגיע ליעד כלשהו.

הייאוש מכה בכל יום, ואני לא מסוגלת להתמודד באמת.

לא מסוגלת להתמודד עד להבסת הייאוש, אין לי את הכוח.

מרגישה שעברתי יותר מדי, הרבה יותר מדי לגילי, ואני רק רוצה הפסקה, זמן שבו לא אצטרך להתמודד.

בלי לחשוב על זה, בלי שהקירות יזכירו לי את הבדידות.

הזמן הזה לא מגיע.

כל דקה היא כמו נצח כשהבדידות היא החלק המשמעותי ביותר בחיים.

נדמה שאין כאן נכון ולא נכון, יש רק ניסיונות נואשים להחזיק חזק, להחזיק עד שמשהו ישתנה, לטוב או לרע.

לתכנן תכניות רק כדי להעביר את הזמן, ולנסות לא להיזכר שאין עם מי לחלוק אותן.

לעשות כל מה שרק אפשר, רק להחזיק עוד יום, עד להתמודדות הבאה.

יש לזה מחיר.

הדמעות שיכולות להגיע בכל רגע, מצבי הרוח הקיצוניים שיכולים לגרום לשינוי בתכניות.

הגוף שמגיב בדרכו, ללא קשר לרצון שלי.

אין לי דרך לעקוף את זה.

רק להחזיק עוד יום, עוד שעה, עוד דקה.

זה מאט את הקצב, ולפעמים גם עוצר אותי.

לא רוצה לחשוב על הסיכוי שזה לא ישתנה לעולם.

לא מעוניינת להמשיך להחזיק מעמד בצורה שכזו עוד שנים, חיים שכאלה אינם חיים.

אני רוצה שיפור, לא האטה, רוצה לדעת שאני אצא מזה.

אני לא רואה את היום הזה מגיע.

יש גם רגעים שבהם אני בטוחה שהנה, אני כבר מתחילה לצאת מזה.

התחלות חדשות שאני יוזמת, ואז יש את תחושת ההקלה המסוימת, תחושה של תקווה מסוימת.

אבל הייאוש, יש לו תכונה משונה: הוא תמיד חוזר.

הוא הרי לא באמת הולך, הוא נשאר שם, כמו הדיכאון, ומחכה להזדמנות הראשונה, ואני, לא חסרות אצלי כאלה.

הלוואי וזה היה תלוי רק בי.

אולי אם היה מדובר בדיכאון בלבד, אבל אחרי שניסיתי תרופה במשך תקופה, הבנתי שזו כבר מזמן לא הבעיה העיקרית, גם אם זה מה שהיה בעבר.

אני רק רוצה לדעת שבין רגעי השבירה יהיו גם רגעים אחרים, טובים, נטולי בדידות.

כל שנותר לי הוא לקוות שלא ביקשתי יותר מדי.