מזכיר המדינה של ארצות הברית שוב מגיע לישראל.

כבר הפסקתי לספור את הביקורים שלו, והפעם זה ביקור שקט (בינתיים, עד שיחסמו כבישים בשבילו).

אני תוהה אם מדובר בתמימות לשמה, שכן נדמה שהוא מתאמץ להראות את כמיהתו להסכם שלום, או שאולי פרס נובל שקיבל נשיא ארצות הברית בתחילת כהונתו צובר אבק וגורם לרגשות אשמה.

מה שנדרש, לדעתם, זה פשוט: שניעתר לדרישות ארגון הטרור פת"ח.

בערך כמו אז, כשעקרנו יהודים מביתם שברצועת עזה ובצפון השומרון, גם עכשיו, רוצים פינוי של יישובים, והשארת גושי ההתיישבות במקרה הטוב.

במקרה ונסכים לזה, יזכירו לנו שזו לא הדרישה הסופית, וידרשו שוב את קווי 1967 ואת ירושלים.

זה נשמע פשוט.

בפועל, העלילה מסובכת, ומורכבת משנאה עזה ששום הסכם לא ישנה.

החינוך שמקבלים הילדים שגדלים שם, ברשות הטרור, גדלים על מורשת של שנאה ושל עוינות.

הם לא תמיד מקבלים את זה מהבית, אלא ממערכת החינוך שלהם ומהמנהיגים שלהם, שאחד מהם אמר לפני זמן מה שאם היה לפלשתינים נשק גרעיני, הם לא היו מהססים להשתמש בו נגד ישראל.

הם לא היססו בעבר לשלוח מפגעים, גם אל תוך תחומי הקו הירוק.

בינם לבין עצמם, הם שבים ואומרים שקווי 1967 הם לא הסוף, אלא רק ההתחלה.

הם רוצים את כל השטח, כולו, ואותנו הם מעדיפים מתים.

הם מספיגים את מוחותיהם של הילדים בשנאה, ברוע, ויוצרים מציאות חדשה, שבה אין סיכוי לשלום.

האמת היא שמעולם לא היה סיכוי לשלום.

הערבים מעולם לא רצו אותנו פה, הם סירבו להצעות שהוצעו בטרם הוקמה מדינת ישראל, ופתחו במלחמות נגדה עוד בטרם נוסדה.

זה התחיל הרבה לפני 1948.

כל המאורעות שלומדים עליהם בתיכון, כל אירוע שכזה לא אירע בגלל "כיבוש", אלא בגלל שנאה טהורה ואמונה שונה.

אמונה שלא מאפשרת שוויון, אמונה שלא מאפשרת חופש ביטוי, אמונה שמבטלת זכויות אדם ואזרח.

קל להתייחס לשטחים שהוחזרו למדינת ישראל במלחמת ששת הימים ולהאשים אותם, אבל סביר להניח שאילולא המלחמה הזו, מדינת ישראל לא הייתה שורדת זמן רב.

אם נחזור לביטוי של נשיא ארצות הברית, זו שכונה קשה.

בשכונה הזו צריך להראות כוח, לקמץ את האגרוף ולהניף אותו באיום.

זה נשמע מגוחך, מתאים לעידן אחר, לא לעולם המערבי, אבל אנחנו מדינה מערבית בין מדינות ערביות, מסורתיות, שהתרבות שלהן שונה לחלוטין משלנו.

הכנסת האורחים לא תקפה לגבי מדינת ישראל, ואותה הם דווקא היו שמחים לגרש, אם אפשר, כבר עכשיו.

באנו לבנות, והם רוצים להרוס.

הסכמי אוסלו הם דוגמה טובה לחוסר הרצון ולחוסר הכנות שלהם בכל הנוגע לתהליך השלום.

בכל פעם שנתנו להם אצבע, הם רצו את כל היד, ומבחינתם, לאחר מכן, הם ירצו את כל הגוף.

מי שיושב במנהיגות של אותה רשות טרור, הם אנשי פת"ח, ארגון טרור ותיק, עוד משנת 1959.

אלו האנשים שאמורים לחתום על הסכם שלום.

בינתיים, בעזה, החמאס חזק ושולט ביד רמה, מבריח כלי נשק, ביניהם טילים שנורים לעבר יישובי הדרום.

יש עוד ארגוני טרור ברצועת עזה, אבל החמאס הוא הארגון החזק, ויש לו כוח להשפיע עליהם.

בכל פעם שנורה טיל או פצצת מרגמה מרצועת עזה, החמאס אחראי, גם אם לא אנשיו הם אלה ששיגרו.

אגב, מאז מבצע "עמוד ענן" היו לא מעט הפרות של הפסקת האש, אחת מהן השבוע.

העיקר הוא שמזכיר המדינה מגיע לכאן, בא ללחוץ עוד קצת, להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל נשיא ארצות הברית.

הוא לא חי בשנאה ולא מכיר אותה, לא מבין אותה.

ההשלכות על תושבי מדינת ישראל לא מטרידות אותו, כי הוא הרי יחזור לארצות הברית, ללשכה המרווחת ולחיים הרגילים שלו.

הוא לא ירוץ למרחב מוגן, הוא לא יצטרך לחשוב על מה קורה לילדים שלו בזמן שיש אזעקה, והם בבית הספר.

זה קל יותר כשזה רחוק, קל יותר כשזה לא באמת ישפיע עליו.