מסביבנו כאוס, ומזכיר המדינה של ארצות הברית בשלו: צריך להמשיך בשיחות כדי להגיע למשא ומתן.

מצרים בוערת, סוריה מדממת, ואנחנו נדרשים לוויתורים כואבים.

לא כי זה באמת דרוש לשמירה על ביטחוננו, אלא כדי שנגיד שיש שלום.

שאפשר יהיה להגיד שמדינת ישראל חתמה על הסכם שלום נוסף עם הרשות, שגם הוא לא יכובד.

שלוש פגישות בשלושה ימים עם ראש הממשלה נתניהו, ארוחת שבת עם נשיא המדינה, ושיחות בירדן עם מלך ירדן ויושב ראש הרשות.

רק להביא להסכם, אחד שיצדיק את פרס נובל לשלום שכבר קיבל ארצות הברית.

בתכנית: שחרור אסירים והקפאת הבנייה, כמחווה, כמובן, לא כחלק מההסכם הסופי.

אולי כדאי לשאול אותם, את מזכיר המדינה ונשיא ארצות הברית, מה שלום תושבי גואנטנמו.

כלומר, האסירים, המחבלים, שעדיין שם, כי אף אחד לא ידרוש מארצות הברית מחווה של שחרור מחבלים, אבל ממדינת ישראל מותר לדרוש הכל.

אין לנו הרבה.

באמת שאין לנו כמעט כלום, יש לנו בעיקר מוחות רעננים, מבריקים, שגורמים לנו לגאווה בכל פעם שאחד מהם זוכה בפרס או מפתח פיתוח חדשני.

השטח שלנו קטן, בכל קנה מידה.

הצפיפות במרכז הארץ בלתי נסבלת, ואת רמת הגולן רוצים לקחת, הדרום בטווח הטילים, מה כבר נשאר לנו?

כבר אמרתי פעם שלהם, שגרים רחוק מכאן, בארצות הברית הגדולה והמוגנת יחסית, זה לא באמת משנה מה יקרה אחרי, העיקר שיהיה הסכם.

אין להם יכולת ולא רצון להגן עלינו במידה וההסכם לא יכובד, הם לא יתערבו שוב במזרח התיכון, הם כבר יודעים שההתערבות שלהם באזור מביאה רק לצרות.

אין לנו אוצרות טבע, אין לנו זהב ויהלומים, אין לנו נפט, רק קצת גז טבעי מול חופי הים התיכון.

יש לנו היסטוריה, יש לנו מורשת, מסורת, חיבור עמוק למדינה, עצמאות שנקנתה בדם, הרבה דם.

אבל הם רוצים לנתק אותנו.

אם זה היה תלוי ביושב ראש הרשות וחבריו, אנחנו כבר מזמן לא היינו פה.

הם רוצים לקחת לנו את המעט שיש לנו, הם מוכנים לקנות את העצמאות שלהם בדם.

הם ימציאו נתונים בשביל זה, יעוותו את המציאות, ישקרו במצח נחושה, יתמרנו בין העובדות, רק כדי שהם יוכלו לדחוף אותנו החוצה, מחוץ לגבולות ארצנו.

מי שחושב שהם מעוניינים רק ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, טועה.

זו, מבחינתם, רק ההתחלה.

לאחר שהם יקבלו את קווי 1967, הם ידרשו את קווי 1948.

תל אביב (ולא רק יפו, אלא גם רמת אביב), עכו, חיפה, צפת, באר שבע.

תבחרו נקודה על המפה, הם כבר סימנו אותה במטרות שלהם.

תתנו להם נשק, הם ישתמשו נגדנו, והם כבר הכריזו על כך.

בזמן שביקר כאן מזכיר המדינה של ארצות הברית, סוריה המשיכה לדמם והמונים יצאו למחות במצרים.

בתים בסוריה נמחקים במלחמה בין המורדים לצבא, ובמצרים נהרגים אנשים, אחד מהם אזרח אמריקני, במקרה או שלא במקרה, יהודי.

מסביבנו משטרים רועדים ומתחלפים, מקצינים יותר ויותר, ואנחנו, אי של יציבות, מדינה מערבית, דמוקרטית, שבה לא נהרגים מפגינים ואין מלחמת אזרחים.

קל יותר לבוא אלינו בטענות.

מנסים לשכנע אותנו שאנחנו צריכים לוותר, ובעצם, אנחנו החלק שנותן במשא ומתן, ולא מקבל דבר בתמורה.

אנחנו אלו שצריכים למגן את עצמנו כל הזמן, לא הם.

לא אנחנו הוצאנו לפועל פיגועים, לא אנחנו רצחנו בכוונה תחילה, אבל אנחנו צריכים לוותר, כי ככה אומרים בעולם הנאור.

אותו עולם נאור ששותק כבר שנים לנוכח המשטר הקיצוני באיראן, אותו עולם שנתן למדינה כמו לוב להיות חברה במועצת הביטחון, אותו עולם נאור שהתעלם מהמוות וההרס שגרם הטרור בארצנו, טרור שחלקו בוצע בחסות הארגון ששולט ברשות.

אבל קל יותר לשים את זכוכית המגדלת על מדינת ישראל ולטעון שהיא לא בסדר, שאסור לה לבנות, שאסור לה להתפתח ושאסור לה להגן על עצמה.

אחרי הכל, אין מעצמת נפט שתגן עליה.