לא רחוק מכאן, אותו "אביב ערבי" שרבים שיבחו, מקבל צורה של יריבות מרה ודם שנשפך ברחובות.

לפני שבוע הרחובות במצרים התמלאו בהמון שקרא להחלפת השלטון.

מאז, הצבא נטל לידיו את השלטון, עצר את הנשיא שסירב להתפטר, והמהומות התחילו.

פני התנועה ששלטה עד לפני פחות משבוע במצרים, נחשפו.

הם קוראים להתקוממות, למחאה אלימה נגד הצבא.

לפני שנתיים הופל שלטונו של נשיא שלא נבחר, והנה, אחרי שנתיים, אחרי בחירות חופשיות, גם הנשיא הנבחר הופל.

הדם נשפך, ואני לא יכולה שלא לחשוב באותו הזמן גם על סוריה.

מדינה שמדממת כבר שנתיים, שמספר ההרוגים והפליטים בה כמעט בלתי נתפס, שבה הצבא פועל בשם השלטון, ופוגע במורדים ובאזרחים כאחד.

במצרים המצב שונה, העם יצא לרחובות פעמיים, ביקש שינוי ומה שהוא קיבל, לא היה טוב מספיק.

השלטון שנבחר במצרים לא היה מתון, רחוק מזה.

לא לזה הם ציפו, כנראה.

אנשי הדת, הקיצוניים שבהם, הם אלו שעלו לשלטון, הם אלו שאחראים גם על החקיקה.

כנראה שלא לזה קיוו האזרחים לפני שנתיים, כשהם יצאו לרחובות.

אחרי "האביב הערבי" ראינו מחאה גם אצלנו.

מנהיגי המחאה הזו קראו לה "מחאה חברתית", ומחו על יוקר המחייה, כביכול, אבל בעצם, קראו להחלפת השלטון.

שנה וחצי אחרי, בבחירות, ההרכב של כנסת ישראל השתנה קצת, ולא מעט מהשינוי קשור לאותה מחאה, כביכול חברתית, אבל למעשה, פוליטית בכל רגע ממנה.

השלטון שלנו לא באמת השתנה, ראש הממשלה נשאר במקומו, רק השרים קצת התחלפו, קיבלו תיקים אחרים, וכמובן שנכנסו גם שרים חדשים.

אז הייתה הפיכה במצרים, וגם פה, ככל הנראה, רצו לראות סוג של הפיכה.

היום שוב הצבא שולט במצרים, כמעט כמו אז, לפני שנים, ואולי דבר לא השתנה.

האם זה מה שאנחנו מאחלים לעצמנו?

מדינה שבה הצבא חזק יותר מהממשלה שנותנת לו פקודות, שמוכן להפיל אותה ברגע המתאים?

שם, במצרים, יש עוני, והמצב גרוע בהרבה מאשר כאן, בארץ זבת חלב ודבש.

המצב שלנו, באופן יחסי, כמובן, טוב מאוד.

אין לנו סיבה לקנא במדינות שעברו הפיכה או מהפכה.

השלטון אצלנו יציב באופן יחסי, ובכל מקרה, הבחירות מתקיימות באופן מסודר, בלי התערבות של גורמים חיצוניים.

החיכוך בין חרדים, דתיים וחילוניים לא הגיע לדרגת שפל, לא הגיע לכדי מלחמת אחים.

זה לא רחוק מכאן.

האזרחים המצרים קיבלו את מה שרצו, אבל אז גילו שלא כל הנוצץ זהב הוא.

הנשיא שנבחר שם בבחירות חופשיות היה רחוק ממה שהם ביקשו, ולא הביא להם את התוצאות שהם רצו.

הם לא רצו חקיקה דתית, לא רצו את חוקי השריעה שיגבילו אותם, הם רק רצו לחיות, לשפר את החיים שלהם בארצם.

לא משהו קיצוני, לא משהו יוצא דופן, רק אותן השאיפות שיש לרוב בני האדם.

עשרות הרוגים שקשורים לתנועת "האחים המוסלמים", שלרגעים נדמה היה ששינתה את פניה והפכה לשוחרת שלום, ועם הפלת הנשיא מטעמה, הפכה שוב לחיה שיש לרסן.

"המנהיג הרוחני" של התנועה קורא להתנגדות, אותו שם יפה שמקובל להשתמש בו במקום להשתמש במילה "אלימות", הוא קורא להקרבת חיים אל מול הצבא המצרי, בשם עיקרון כלשהו.

שנתיים וחצי אחרי שמצרים זעקה בעקבות פגיעה במפגינים בקהיר, אחרי ששלטון ששרד שנים רבות הופל בעקבות דרישת ההמונים שיצאו לרחובות, זה שוב קרה.

המצב הכלכלי לא השתפר, והאזרחים שוב יצאו לרחובות.

עשרות הרוגים מאז תחילת ההפגנות בשבוע שעבר, רבים מהם נהרגו הבוקר.

מוקדם לקבוע איך זה ישפיע עלינו, אם בכלל.

השלטון הבא עלול להיות קיצוני יותר ועוין יותר, כמו משטרים שנבחרים בתקופות של עוני וייאוש.

ייתכן שדבר לא ישתנה, ואולי זה התרחיש הטוב ביותר עבורנו.