הבנה ופחד באים ביחד.

צמד חמד שכזה, שאצלי יוצר מהומה.

לבד כבר שנים, ובכל פעם מרגישה שההבנה מחלחלת מחדש.

שוב ושוב, כמו תהליך כואב שחוזר על עצמו מדי יום.

לא רוצה להבין ולא רוצה לקבל את זה, לא רוצה לחיות את זה, רוצה להתעורר מהחלום הרע הזה.

אולי אין צעד שאני יכולה לעשות, אולי זה הגורל.

אבל מי רוצה לקבל גורל שכזה?

חיים של אכזבות וכישלונות, פחד ובדידות שאין לה קץ.

הבנה שמחלחלת מדי פעם, לפעמים לגבי דברים שקרו לפני הרבה שנים.

אף אחד לא רוצה בזה, ומעטים הם אלו שראויים לחיי בדידות.

האם אני אחת מהם?

הדיכאון, כמה שאני מנסה להתעלם ממנו, מתעקש מדי פעם לחזור, להפגין נוכחות בחיי.

זה מתבטא בעיקר בדרך החשיבה, בדרך שבה היום מתחיל ובדרך שבה הוא נגמר.

אני רוצה להאשים מישהו, משהו.

לכוון את החץ לכיוון האחראים, אלו שגרמו לחיים שלי להיראות כמו שהם היום, אלו שגרמו לכל הפחדים להיכנס מלכתחילה.

אין דרך להעניש אותם.

קשה להסביר את זה, שיש דברים שאין עליהם עונש, אבל כנראה שעיוות החיים של אדם הוא אחד הדברים שקשה להעניש עליו.

שנים שנגזלו וחלומות שהתנפצו.

מי יחזיר לי את הזמן האבוד?

זה קדם לבדידות, קדם להרבה דברים, וזה מה שקורה בחיים: האירועים שאדם עבר מעצבים את ההווה והעתיד.

נסיבות שלא תמיד בשליטתנו, זמן ומקום שאולי עדיף היה שלא לנכוח בהם.

פעם רציתי הרבה דברים.

היו לי חלומות ושאיפות, רף גבוה ותקווה מסוימת.

עם השנים, החלומות התנפצו והתקווה התחלפה בייאוש.

הבנתי שיש דברים שאני לא יכולה להשיג, גם אני מאוד רוצה אותם, הנמכתי את הרף ונשארתי עם חלום אחד בסיסי.

חלום שמלווה אותי כל כך הרבה שנים.

אולי זה לא מציאותי, אבל זה נראה מציאותי, נראה אפשרי, רק לא בשבילי.

אני תוהה מדי פעם מה הסיכוי שאני אזכה לזה, האם אני ראויה בכלל?

דבר רודף דבר בחיים, וברור לי שהמציאות מעוצבת על ידי אותם דברים שקרו בעבר.

מה שגרם לדיכאון להגיע מלכתחילה, גרם גם לבדידות להגיע, והבדידות, היא בעצם מעצבת את ההווה שלי בכל רגע נתון.

לא נאמרה כאן המילה האחרונה; ייתכן שיש עוד דרך שלא מצאתי, עוד ניסיון שטרם נכשל.

אבל אני לא יכולה להכחיש את הבדידות, לא יכולה להכחיש את תחושת המחנק, הכאב שאין לו סוף באופק, הייאוש שלא מאפשר יותר מדי מרחב תמרון.

רצונות שמתנגשים, חיים מול מוות, חוסר יכולת להחליט, חוסר יכולת לתקשר.

אולי ההתמוטטות היא לא מהירה, אולי היא איטית, כמעט בלתי מורגשת.

אני יודעת שמשהו לא בסדר, אבל אין לי דרך לדעת מה.

אני משוכנעת שזה נובע מהבדידות, אני משוכנעת שהנפש משפיעה על הגוף הרבה יותר משהגוף משפיע על הנפש.

זו התחלה, אני יודעת, אבל קשה לי להבין כל כך הרבה דברים, ועדיין, מדי פעם, אני שואלת את עצמי אם זה יכול להשתנות, אם יש איזשהו סיכוי למשהו טוב.

אפשר להגיד שזו התמצית של החלום שלי, ואולי של כל חלום: משהו טוב שיקרה.

שיפור, ולא נפילה חופשית.

אני רוצה הוכחה שהפחד שלי הוא לא הגיוני, חסר כל בסיס.