לפחד יש כוח אדיר.
להבין מה שהפחד גורם לאנשים לעשות, מה שהוא גרם לי לעשות, וממה נמנעתי.
עוצמה גדולה יש בו, כל כך גדולה, שהיא יכולה לעצור את החיים.
אחרי הכישלונות, שבאו אחד אחרי השני, התחלתי לפתח פחד מאכזבה נוספת.
הן תמיד מגיעות.
כמו הדיכאון שתמיד מתעורר, תמיד מכוון.
זה מלווה אותי בכל יום, בכל בוקר ובכל לילה.
למעשה, זה מה שמלווה אותי בכל רגע: אותו פחד, שנובע מאותם הכישלונות, מהאכזבות, מתחושת ההחמצה.
אני יודעת שעדיף להיכשל כאשר יש רשת ביטחון, שלא ליפול לתהום הזו.
אבל אני כבר בתוך הבור הזה, שמעמיק מיום ליום, ובכל יום אני חושבת שאני חייבת לצאת מהבור, אבל לא יכולה, לא מצליחה.
הגוף מראה סימני מצוקה ראשוניים.
המתח לא בריא, הורג באיטיות אכזרית, מביס את הגוף.
מה אם כל הכאבים נובעים רק מהמתח שבמצב הזה?
מתכון להרס של החיים: בדידות, דיכאון, פחד וייאוש.
המחשבות מתפזרות, החיים לא מאורגנים, ואיך אפשר לארגן חיים שכאלה?
לנשום עמוק זו המלצה חשובה, אבל היא חסרת משמעות במצבים כאלה.
מאוחר מדי לנשום עמוק, מאוחר מדי לנסות ולהציל, כי כבר מזמן אין את מה להציל.
בכל רגע המחשבה על כך שזה לא משתפר רודפת.
פחד עמוק שמהדהד בכל תנועה, בכל מחשבה.
יש לפחדים כוח לגרום לדברים להשתנות, תכניות שתוכננו, מטרות שסומנו.
לפעמים המציאות היא זו שגורמת לפחד להיבנות, כישלונות מרובים והצלחות מועטות.
גם אני נאלצתי להבין שיש דברים שלא יקרו, חלומות שלא אוכל להגשים, מטרות שרציתי להגיע אליהן ונאלצתי לסגת.
אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל הנה הכוח הגדול באמת של הפחד: הוא גורם למחשבות להגיע בסופו של דבר לאותו המקום, אותו פחד שמא המצב הזה יישאר כפי שהוא.
חלומות קטנים שנרקמים מתנפצים כשהפחד מופיע.
אבל איזו סיבה יש לי להפסיק לפחד?
שנים של בדידות, של רצון עז לצאת מזה, וחוסר יכולת להגיע לזה בעצמי.
ניסיונות כושלים והבנה מייסרת שגם מה שחשבתי שהיה, לא היה באמת.
זה אוכל אותי בכל יום, ומדי פעם אני חוזרת לימים אחרים, חושבת על מה שעשיתי, או לא עשיתי, ולמה זה הגיע למצב הזה מלכתחילה.
מה יש בי, או מה אין בי, שגרם לכולם להתרחק?
האם כולם התרחקו רק בגלל הדיכאון, או שאולי יש משהו מעבר?
אסור לחשוב על זה, כי זה לא מוביל לפתרון, אבל כשאין את מי לשאול, השאלות ממשיכות לחזור על עצמן, כי אין תשובה.
כל המאמצים להחזיק עוד קצת, האם הם לשווא?
שנים שהלכו לאיבוד, של חוסר יכולת להבין מה לא בסדר בי.
במשך שנים אני תוהה, ואולי זו השאלה הגדולה, כי הרי לא יכול להיות שכולם לא בסדר, משהו אצלי חייב להיות לא תקין בעליל כדי להגיע למצב הזה.
הסיבה שאסור לחשוב על זה היא פשוטה: אין לי תשובה לשאלה הזו, אני לא יודעת מה לא בסדר אצלי, לא יודעת מה מרחיק את כולם, ולא רוצה לחשוב על זה שאולי הדיכאון בולט עד כדי כך שהוא ממשיך להרחיק אנשים.
אחד החלקים הקשים ביותר בהתמודדות עם המצב הזה הוא חוסר היכולת לשתף, לדבר, למצוא פתרונות בתהליך.
זה חוזר על עצמו, זה חייב להיות כך במעגל קסמים, קשיים שמחמירים קשיים, ואין דרך יציאה, לפחות לא אחת שאני יכולה לחשוב עליה.
הדבר המפחיד הוא שאני לא יודעת אם קיים מישהו שכן יכול לחשוב על דרך שכזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
