אתמול אישרה ממשלת ישראל את שחרורם של למעלה ממאה אסירים, כמחווה לרשות לקראת פתיחת "שיחות השלום".

מכבסת המילים עובדת, כנראה, כי מישהו שכח שלא מדובר באסירים שגנבו חטיף מהמדף, או שגו והתדרדרו לפשע.

מדובר במחבלים לכל דבר ועניין, כאלה שרצחו בדם קר וכאלה שניסו לרצוח, עם בקבוקי תבערה, קלשונים, או בכל נשק זמין אחר.

מחבלים שקרעו משפחות, שגדעו חיים, והנה, למרות פסיקת בית המשפט, הם משתחררים, בהליך של "מחווה", שאושר על ידי ממשלת ישראל.

זו לא הפעם הראשונה שישראל מבצעת מחוות שכאלה, שכוללות בדרך כלל שחרור מחבלים, בדרך כלל עם דם על הידיים.

אבל הפעם, משום מה, זה מטריד יותר.

אולי כי מדובר בכניעה עוד לפני שהגענו למשא ומתן, אולי כי מדובר בהליך צורם כשלעצמו: מחבלים שנשפטו על ידי בתי משפט ישראליים, משתחררים בהחלטת ממשלה.

דבר נוסף שצריך להדליק את כל נורות האזהרה האפשריות הוא שהרשות דורשת שחרור מחבלים כתנאי מוקדם למשא ומתן שאמור להביא לשלום.

עם מי בדיוק אנחנו נושאים ונותנים?

האמת היא שכמו תמיד, נכון יותר להגיד שאנחנו נותנים, ולא מקבלים דבר בתמורה, פרט לטרור, שהרי הוא לא פסק מעולם כתגובה למחוות.

מטריד אותי לחשוב שמי שיושב בהנהגת הרשות הם בעצם פעילי ארגון טרור, רק שעכשיו קוראים להם מנהיגים, שותפים לתהליך.

אנחנו אמורים להאמין שהם רוצים שלום, בשעה שהם דורשים שחרור מחבלים מהכלא הישראלי.

הם רוצים להקים מדינה, לטענתם, ומבקשים לקבל לחיקם מחבלים.

זה לא אמור להפתיע אותנו, אבל זה אמור להטריד אותנו שמישהו בממשלה שלנו מספיק תמים כדי להיכנס להליך הזה, שרק יכאיב למשפחות, ולא יביא לתוצאות.

קראתי שראש הממשלה ניסה לקשור בין התנעת "תהליך השלום" לשחרור יונתן פולארד מהכלא בארצות הברית, ושהוא נענה בשלילה.

חבל שהוא לא סירב על בסיס סירובם לשחרר את יונתן פולארד, אבל אל לנו להתפלא על הצביעות שבפוליטיקה.

בשעה שאנחנו אמורים לשחרר מאות מחבלים מהכלא, ארצות הברית מסרבת לשחרר מרגל שריצה, ככל הנראה, יותר מכל מרגל אחר בסדר הגודל שלו, ושאין כל סכנה בשחרורו כיום.

אנחנו אמורים לשחרר מחבלים, לתת שטחים, ובתמורה... מה בעצם נקבל בתמורה?

מה יבטיח לנו שקט, מה יבטיח לנו שלא ישגרו טילים מהגדה המערבית, מי יכול להבטיח לנו שהחתימה של מחמוד עבאס על הנייר שווה משהו?

למה אנחנו מצפים, בעצם, מאדם שהיה חבר כמעט מייסודו של ארגון הטרור שפעל נגד ישראל עוד לפני מלחמת ששת הימים?

זה לא השטח, זה העיקרון.

המטרה שלהם היא לא קווי 1967, אלא מדינת ישראל כולה.

לא השתכנעתי שמחמוד עבאס שינה את דרכו ואמונתו, רק את אופן דיבורו.

קצת קשה לי להאמין שמישהו בממשלה שלנו מאמין שאפשר להשיג הסכם עם הנהגה שמודה שאם היה ביכולתה לשגר טילים מהגדה, הדבר היה נעשה.

אבל הלחץ, הלחץ מכיוון הדוד סם עושה את שלו, וראש הממשלה שלנו מתקפל, כמו שרק הוא יודע להתקפל.

זה מתחיל בשחרור מחבלים, ואם לא יהיה משהו שיעצור את ההליך חסר התכלית הזה, זה יכול להמשיך עם מחוות נוספות, כמו הקפאת בנייה ביהודה ושומרון (דבר שכבר נוסה בעבר על מנת "להתניע את התהליך המדיני", ולא הועיל כלל), או שחרורם של מחבלים נוספים, אולי גם כאלה ששחרורם נחשב עד לא מזמן ל"ייהרג ובל יעבור".

אם מישהו עדיין דואג לתדמית שלנו, הנה התדמית שלנו כשמשחררים מחבלים: לחיים בישראל אין ערך.

אפשר לטבוח בישראלים, לשבת כמה שנים בכלא, ולהשתחרר במסגרת שחרור חטופים או כמחווה לרשות.

מחיר פעוט, בהתחשב בכך שבמהלך השהות בכלא מקבל אותו מחבל סכום כסף לא מבוטל כמשכורת, כסף שאמור להיות סיוע לרשות, לפיתוח ולשיפור חיי התושבים.

זו הרשות שאמורה להיות שותפה לאותו "תהליך שלום", ואני תוהה: איך אפשר בכלל להתחיל משא ומתן עם מי שמעודד רצח?

אבל ממשלת ישראל מודאגת, מודאגת מאותו "בידוד בינלאומי", מכל המחרימים (אל דאגה, הם ימצאו סיבות חדשות להחרים את ישראל), מדעת הקהל במדינות מערביות מתקדמות.

אז אתמול הממשלה שלנו אישרה את שחרורם של מחבלים מהכלא, ומוכנה לשבת לשולחן עם מי שלא מכירים, וכנראה לעולם לא יכירו בזכותנו להתקיים, שלא לדבר על זכותנו להתקיים כאן.

הרי מה שחשוב באמת זו התדמית, ולא מה שיקרה בטווח הרחוק יותר.