דבר משונה קורה לי: ציפיות הופכות לאכזבות, ברוב המקרים.

תמיד ישנו החשש, ובגלל זה, כנראה, אני משתדלת שלא לקוות ליותר מדי.

אני יודעת שהכישלון הוא משהו שרודף אותי, יותר משהייתי רוצה לדעת שהוא נוכח בחיי, אבל יש אכזבות שאני באמת לא רוצה להכיר.

דבר שציפיתי לו במשך הרבה מאוד זמן, שחשבתי שיקרום עור וגידים במהרה, קרס.

זה לא סוף העולם, אבל זה גם לא נעים, בייחוד כשבניתי על זה.

אני רגילה לכך שאנשים מאכזבים אותי, לכך שאני לא מספיק טובה לדברים מסוימים, אבל לזה לא ציפיתי.

אי אפשר שלא לחשוב על זה, על רצף הכישלונות והאכזבות בחיי, על כל הכאב והרגשות השליליים שמציפים אותי.

האם זה חלק מהגורל שלי, שכל דבר שאני אתחיל יסתיים באכזבה או בכישלון?

זה התכנון בשבילי, ככה צריכים להיראות חיים?

שום דבר לא הולך לפי התכנית.

כל תכנית נראית כמו מגדל קלפים, ואני זהירה, אבל הם תמיד קורסים לי.

למה דברים לא יכולים להיות פשוטים יותר עבורי?

למה כל דבר חייב להיות מוגדר בצורה מסובכת, או לא מוגדר כלל?

הייתי צריכה להתמודד עם הגדרות מסובכות ובלתי מובנות מגיל צעיר, ועד היום יש דברים שאני מתקשה להבין.

המורכבות של החיים נראית כמו חלק מהם, אבל בשבילי זה באמת יותר מדי.

אני מעדיפה פשטות מסוימת, כזו שמאפשרת להגדיר בצורה טובה יותר את מה שעובר עליי, שתאפשר לי להסביר את המצב שלי, אבל נראה שזה מעולם לא היה כך.

גם זה יכול לגרום לאכזבות, פרשנות לא נכונה, לכיוון זה או אחר.

אבל יש דברים שבהם האכזבה יכולה להפתיע.

העוצמה שלה, מה שהיא גורמת לי לעשות.

אולי עדיף לא להתחיל, כדי לא להיכשל שוב.

אלו הדברים הקטנים וגם הגדולים, ובכל פעם זה משהו אחר, אבל זה אף פעם לא מסתדר בשבילי, ואני לא מצליחה להבין מה גורם לזה.

לא מבינה איך בכל פעם שאני מנסה אני נכשלת, וזה נכון בכל התחומים, ולא מבינה איך זה שתכניות שתכננתי במשך זמן משתבשות.

רציתי שהתכנית הזו תצא לפועל.

רציתי לדעת שזה מסתדר, ורגע לפני שזה באמת הסתדר, פרט קטן הפיל את המגדל.

ייקח זמן עד שאנסה שוב, אם בכלל.

אולי יש דברים שלא צריכים לקרות, ואני מנסה להתנחם בזה, אבל זו אמירה שמובילה אותי למקום אחר, למקום האפל הזה.

אני לא יכולה לקבל את האמירה שזה לטובה ושזה לא אמור לקרות, כי אז אני אצטרך לקבל אותה גם בהקשר של הבדידות והדיכאון, ואני לא יכולה להגיד שיש בהם דבר אחד טוב.

זה לא לטובה.

אולי מוקדם לקבוע את זה בהחלטיות, אבל אני לא יכולה להתנחם באמירות כאלה כאשר כל ניסיון שלי נכשל, כאשר כל התכניות שלי משתבשות.

יש אנשים שמתחשלים מכישלונות.

אלו שמרגישים את הצורך לכפר על כך, ולהצליח בניסיון הבא.

אני נואשתי.

בכל פעם שאני נכשלת, אני מרימה ידיים, עד שאני מרגישה שאני מוכנה לכישלון.

הפעם לא הייתי מוכנה.

זה לא באמת היה ברשימת האפשרויות, והנה, זה קרה.

כנראה שטעיתי, שלא תכננתי כמו שצריך.

זו גם האחריות שלי, שלא חשבתי על תכנית חלופית, על מה שיכול להשתבש.

אבל התוצאה, ככל הנראה, לא הייתה משתנה, כי אצלי, מסתבר, תכניות משתבשות בכל הזדמנות, מכל סיבה, ואם לא היה מדובר בסיבה הזו, היה מדובר באחרת.

כנראה שאני צריכה להתרגל לזה.