שוב מדינת ישראל מבצעת מהלך מסוכן וחסר אחריות.

שחרור רוצחים, מחבלים, שבשפה נקייה יותר נקרא גם "שחרור אסירים כמחווה".

מחווה שיכולה לעלות לנו בחיי אדם.

יש כאלה שיגידו שבעסקת שליט שוחררו כבר אלף, והם לא ריצו תקופת מאסר ממושכת כמו אלה שמשתחררים הלילה.

מה ההבדל, באמת, בין מחבל למחבל?

רוצחים שנשפטו על רצח, סיוע לרצח, וכל זה בשם הדת, דרך חיים שכזו, שמגדירה קטיפת חיים של השונים מהם כדבר הראוי לשבח.

כך מחנכים שם גם היום, ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר השחרור של אותם רוצחים.

בגדה כבר מכינים את המסיבות הגדולות, קבלת פנים חגיגית על ידי יושב ראש הרשות והשר לענייני אסירים.

מבחינתם זהו הישג, שחרור של רוצחים לא נחשב שם לדבר רע, כי הקורבנות הם יהודים.

המשפחות השכולות שוב נרמסות ברגל גסה, פותחים להם את הפצע הכואב ביותר, ומצפים מהם לשתוק.

בית המשפט לא מתערב בהחלטות מדיניות שכאלה, רק בנוגע לגדר ההפרדה הוא מוכן להתערב, וגם אז, סביר שיפסוק נגד מדינת ישראל.

מישהו כאן שכח שמדובר ברוצחים, שחלקם ישובו לשטחי מדינת ישראל, ויחנכו את הדור הבא לשנוא ולרצוח.

מבחינתם, מחבל שמת במהלך פיגוע הוא קדוש, ולא פושע.

ההבדל בינינו לבינם הוא עצום: בעוד אנחנו מגנים רצח, מגנים טבח ומקדשים את ערך החיים (למעט בהחלטות ממשלה כגון זו שאישרה את שחרור המחבלים), הם חוגגים כאשר יהודים נרצחים, ומשבחים את הרוצחים, עד כדי קבלת פנים מיוחדת.

במקום להוקיע אותם, משבחים אותם, משלמים להם, תומכים בהם ובמעשיהם הנוראיים.

המשפחות השכולות צודקות כשהן באות בטענות כלפי הממשלה וגם כלפי האדישות ששולטת בנו.

מדובר כאן בחיי אדם, ולא רק בקרוביהם שנרצחו.

יש כאן הרבה יותר ממחווה, ואולי קשה לי לקבל את הביטוי הזה, "מחווה".

אני לא יכולה לחשוב על זה שחיי אדם הם הפקר, ושיהיו מוכנים לסכן חיי אדם במדינה הזו רק לשם משא ומתן, שייתכן ולא יוביל לשום תוצאה חיובית.

אנחנו צריכים לכעוס, לזעום, ולצאת לרחובות.

כשמדובר על יוקר המחייה אנשים מוכנים לצאת לרחוב, וכשמדברים על עצם הקיום שלהם לא?

נודה בזה: ניסיונות קודמים של ממשלות שונות להגיע להסכם קבע נכשלו, ולא באשמת הצד הישראלי.

בשעה שיש שיחות "שלום", יש גם תכנוני פיגועים.

זו לא הפעם הראשונה שממשלה מוכנה לסכן את ביטחון אזרחיה לטובת דעת הקהל העולמית, אבל דבר אחד קשה למנהיגים שלנו להבין: זה לא באמת עוזר.

כשאנחנו נכנעים, אנחנו מצביעים על חולשה שלנו.

הצד השני מזהה את הכניעה שלנו ומתכנן את מהלכיו בהתאם.

מי שחושב שיש לנו מה להרוויח מהסכם שכזה, טועה ובגדול.

פשרה משמעה ויתור מצדנו, ולעומת זאת, הם לא באמת מתפשרים, כי הם לא מתכוונים לתת, רק לקבל.

אם נוותר על השומרון, נוותר על מישור החוף.

השומרון הוא לא רק עוד שטח, לא סתם פיסת אדמה, אלא פיסת אדמה שניתן להשקיף ממנה על ערי השרון.

הם יודעים את זה, והם גם יודעים שיש לנו ראש ממשלה חלש, שמתקפל כשהוא נתון ללחץ קל מצד הדוד סם.

יש דבר אחד נוסף שהם יודעים: הדוד סם לא בדיוק עומד לצדנו, לא הממשל הזה.

הם ינצלו את זה כדי להעלות עוד ועוד דרישות, והם בונים על כך שראש הממשלה שלנו יתקפל.

ברגע שנסכים לפנות יישוב אחד, הם ידרשו עוד עשרה.

אבל אנחנו שותקים, סגורים בבועת האדישות שלנו.

שוכחים שאנחנו גרים כאן, חיים כאן, עובדים כאן.

מוכנים לצעוק שיקר לנו, ושוכחים שאובדן חיי אדם יקר עוד יותר.

מתעלמים מהסכנה שאורבת לנו, עוצמים עיניים כשכל נורות האזהרה מהבהבות.

מחכים להישמע האזעקה, אותה אזעקה שנשמעה בלילה באילת, שנשמעה לפני פחות משנה גם בתל אביב, שעדיין נשמעת מדי פעם בדרום הארץ, מחכים לה ברחבי הארץ.

מחכים לפיגוע הבא, לאותם צלילים ומראות נוראיים שמגיעים מיד לאחריו, לכותרות השחורות משחור, לפחד ולאימה שאחזו בנו פעם.

מחכים, ולא מוחים, לא צועקים ולא דורשים דין וחשבון ממי שאמורים לייצג אותנו, אבל גם להגן עלינו.

אדישים.