תמיד דברים משתבשים אצלי בנקודת הזמן שבה נדמה שמשהו מתחיל להשתפר, או לפחות כשנראה שיש סיכוי למשהו.

חוק שכזה, שלפיו תמיד משהו משתבש.

בתקופה האחרונה אני לא מרגישה את השיבוש של הדברים כמו שאני מרגישה שאני לא בסדר.

משהו לא בסדר אצלי.

אני מאמינה בקשר שבין גוף לנפש, אבל אני לא מצליחה להבין מה קורה לי.

הבדידות הזו, שאני בכל יום ויום מייחלת יותר ויותר להיפטר ממנה, לא עוזבת, ואולי ההשפעה על הגוף גדולה משחשבתי.

קשה להסביר את זה, אבל זו תקופה לא קלה, ואולי זו אחת מהנקודות האלה שבהן עליי לעצור ולנשום עמוק.

האמת שגם את זה ניסיתי, וזה לא עזר.

בשנים האחרונות, מדי פעם חלה החמרה במצב שלי, כבר קרה שהרגשתי רע, ואפילו רע מאוד.

נשימות עמוקות לא מספיקות כדי להרגיע את המחשבות.

אולי זה סוג של חרדה.

החרדה מלהישאר לבד, לא להצליח לצאת מזה, מהמצב הזה שלא הולך ומקל עליי, ובוודאי שלא עוזר לי להתמודד עם הקשיים הבריאותיים.

השילוב הזה, כל הדברים השליליים גם יחד, לא יכול שלא להביא לחרדה.

אולי זה אפילו בריא, במובן מסוים זה מעיד עליי, שאני לא מעוניינת להישאר במצב הזה.

אבל יש הרגשה שמשהו משתבש.

בגוף או בנפש, זה כבר לא ממש משנה.

התמודדות היא דבר משונה.

כל יום הוא שונה ודומה בעת ובעונה אחת.

זה גרוע יותר וקל יותר, שוב, בעת ובעונה אחת.

מצד אחד, כל יום הוא דומה במובן שבו הבדידות קיימת, יחד עם הדיכאון (שכנראה לעולם יישאר ברקע), אבל מצד שני, הוא גם שונה, במובן הזה שגם הייאוש גובר מיום ליום, כי איך אפשר להאמין בשיפור כשמדובר במצב שנמשך כבר שנים?

התמודדות היא דבר מתיש.

אני צריכה הפסקה מההתמודדות הזו, מהימים האלה.

אולי זה יקרה בקרוב, אולי לא.

אין לי מושג במה זה תלוי, אם יש בכלל תקווה.

כל הימים האלה, שגורמים להרגיש שזו הישרדות בלבד, ולא חיים.

אני חייבת שינוי ושיפור.

זה לא שאני לא מנסה, אבל אני מפחדת ממה שקורה בדרך כלל כשנראה שדברים מתחילים להסתדר: משהו תמיד משתבש בדרך.

זה יכול להיות דבר קטן או גדול, אבל משהו תמיד קורה.

מותר לחשוש, ואולי גם רצוי, כי כדאי להתכונן גם לתרחישים פחות טובים.

לא לקוות ליותר מדי, ואולי אני מקווה ליותר מדי, כשאני מייחלת לימים טובים יותר, שבהם לא תהיה יותר בדידות.

להתכונן לנפילה, כי אצלי, לפחות, היא תמיד מגיעה.

לא להגיע למצב של לחץ קיצוני, לא לתת לזה להשפיע על הגוף יותר מדי.

להנמיך ציפיות, גם כשנדמה שאני על המסלול הנכון.

לשמור על המצב, כמה שרק אפשר, גם אם זה אומר שאני ממשיכה להיאחז רק כדי להמשיך עוד יום.

רק עוד קצת.

להמשיך להיאחז בכל הכוחות שנשארו לי, גם אם זה שוחק את הגוף.

גם כשקשה, גם כשזה בלתי אפשרי.

לשרוד כדי לנסות לחיות, לתת לעצמי עוד סיכוי.

גם אם אני כבר יודעת, ולא רוצה לדעת, שהסיכויים לשיפור, הסיכויים לצאת מזה, קלושים.

כי אצלי, תמיד משהו משתבש.