אולי זה באמת רק עניין של מזל, או חוסר מזל.

להיות במקום הנכון, בזמן הנכון.

להיות בסביבה שמקבלת אותך כמו שאת, עם המגבלות ועם כל התכונות שלך.

להרגיש שיש מי שמקשיב ומי שמקבל, שיש שם מישהו באמת.

זה לא משנה איפה אני נמצאת, אני תמיד מרגישה תלושה.

מנסה לשכנע את עצמי שזה יעבור, אבל האמת היא שאני כבר לא מנסה לשכנע את עצמי.

כל האכזבות והתחושות הקשות נצרבו עמוק, עמוק מדי.

אבל זה כנראה עניין של מזל, גורל, או כל הגדרה אחרת שאפשר לתת לזה.

המסע הזה לא משכנע אותי לתת עוד סיכוי, ולא קיבלתי עדיין את התשובות, ואני לא באמת יכולה להסתפק בזה שמדובר רק במזל, לא יכולה להסתפק בתשובה חלקית, כשאני לא מרוצה מהמציאות.

רוצה תשובה חד משמעית שתיתן פתח לעתיד, ולא רואה אותה באופק.

כאן הבדידות קצת פחות מורגשת, אבל אני חושבת קדימה, חושבת על מה שיקרה בהמשך.

ברור לי שהמצב יחזור לקדמותו, אלא אם יקרה משהו בדרך.

משהו, ולא ברור לי מה בדיוק, ולאיזה נס אני מחכה.

אני מנסה להשאיר את הרע מאחור.

להשאיר את העבר ולא לתת לו להשפיע יותר מהמידה הדרושה.

לא לחיות את העבר, לא להלקות את עצמי על הטעויות שעשיתי.

מנסה לא להשאיר מאחור את מי שאני, מנסה לחזור לעצמי.

זה נשמע כמו אוסף של שטויות, לא מה שהייתי אומרת לפני שנים.

לחזור לעצמי, להיות מנותקת, אדישה, זה לא חלק ממני.

לא חלק מאוצר המילים שלי.

מעולם לא הייתי מעורבת במיוחד, לא חברתית ולא פוליטית, אבל לא היססתי כמו שאני מהססת היום, לגבי כל דבר קטן.

גם את המסע הזה התחלתי אחרי הרבה היסוסים, וברגע אחד של החלטה הבנתי שאני חייבת לנסות.

היו לי מטרות, יעדים, חלומות, ויתרתי על רובם, השארתי לעצמי חלום אחד להיאחז בו.

גם החלום הזה מתחיל להיעלם לי, ואני עדיין מנסה להיאחז בו, בכוח, בכל הכוח.

רציתי לעשות הרבה דברים, להיות, לשנות.

משאלת לב שכזו, שכנראה לעולם לא תתממש.

הבנתי את היכולות שלי, ולא יכולתי לטעון שהן בעצם גדולות ממה שנדמה.

לא היה לי במה להיאחז, לא מצאתי את מה שהייתי צריכה כדי להמשיך ולנסות.

לנסות ולפרוץ, ולהוכיח לכל כך הרבה אנשים בדרך שהם טעו.

שיש בי הרבה יותר משהם האמינו.

אבל לא עשיתי את זה, ויתרתי, ואולי זו הייתה טעות, אחת מרבות שעשיתי לאורך הדרך.