פסק זמן הוא דבר הכרחי.

לנקות את הראש, לא לחשוב יותר מדי.

לנסות ולקבל נקודת מבט קצת אחרת, מתוך שלווה ולא מתוך לחץ.

ניסיתי להבין דברים במסע הזה, ואני עדיין מנסה, כי עדיין לא הגעתי למסקנה שתוביל אותי לפתרון.

מדי פעם עולים רעיונות, המחשבות צצות ואני מנסה לסדר אותן בראש, כמו שאני תמיד מנסה, ונתקלת בחוסר ארגון מוחלט, לא יודעת איך לסדר אותן.

אולי אין בזה צורך.

זו אני, עם המחשבות שצצות ורצות בקצב מהיר יותר משאפשר לקלוט, יותר משאפשר לדבר או לכתוב.

לא מדובר בלקבל את עצמי, או בלקבל את המציאות כפי שהיא.

אני מודעת למציאות, גם אם הייתי מעדיפה להתעלם ממנה ולהעמיד פנים גם בפני עצמי, להגיד שהכל בסדר, בזמן שלא הכל בסדר, ואולי הרוב לא בסדר.

יש במציאות הזו הרבה צדדים, רובם מכוערים, וזכרונות שמעצבים את ההווה, מעצבים את דרך החשיבה שלי ואת היחס שלי למה שקורה סביבי.

חשדנות היא כנראה מילת המפתח בכל מה שקשור אליי.

אני רואה את מה שקורה סביבי, ולא רק לי, ומסיקה את המסקנה הנדרשת, שלפעמים החשדנות הזו היא בגדר חובה למי שמנסה לשרוד.

מסתבר שאני מאלו שמנסים לשרוד, למרות הכל.

תמיד מחזיקה חזק, ולא יכולה לשחרר.

מחזיקה חזק בכל מה שאפשר, נאחזת באותו דבר קטן, ומי יודע מתי כל זה ייגמר, מתי אוכל לשחרר מבלי ליפול, מבלי להרגיש את החבטה הזו, שאחריה כבר לא אקום.

מחזיקה וממשיכה ללכת על הקו הדק הזה שבין השפיות לאובדנה, מנסה להישאר על הקו, רק לא לעבור אותו.

מתמודדת בדרכי, דרך לא דרך, ואולי זה לא בריא, אבל זה מה שיש.

אין לי ברירה אחרת.

לפעמים המציאות שונה לחלוטין ממה שהייתי מעדיפה לקבל בתור המציאות, ולכן אני חייבת למצוא את הדרך שלי להתמודד עם חוסר ההתאמה, חוסר שביעות הרצון.

אני לא מרוצה, לא מאושרת, אבל שורדת.

שורדת, בצורה הבסיסית ביותר, ולא ממש מגיעה לנקודה שבה אני יכולה להגיד שטוב לי, ולדעת שזו האמת.

לא הכל רע, אבל לא הכל טוב, ובצורה הזו, אני רחוקה מלהגיד שטוב לי.

עדיין לא הגעתי לתשובה של ממש לשאלה שאולי אסור לי להתעסק בה.

למה אני לבד, למה הבדידות הגיעה דווקא אליי ודווקא בשלב מסוים בחיים?

אי שם בטח קרה משהו, חייב להיות משהו שגרם לזה.

אני לא יודעת איך לשנות את זה.

לא יודעת אם זה משהו שעשיתי, משהו שאמרתי, או משהו שאני לא מודעת בכלל לקיומו.

אין לי תשובה ואין לי מי שיעזור להגיע אליה.

מצד אחד, אני לא רוצה להאשים את עצמי, לא רוצה לייסר את עצמי בכל יום.

מצד שני, אני מעדיפה להאמין שזה לא גורל, שזה משהו שאפשר לשנות, משהו שעשיתי ושאני יכולה להימנע ממנו בעתיד.

אולי התשובה נמצאת אי שם באמצע.