זה לא נגמר.

הבדידות פה ואין לי דרך להילחם, זה מלכוד שממנו קשה לברוח.

ניסיתי במהלך המסע להבין למה, להבין איך אפשר לתקן, לנסות ולפתור בעיה שמציקה לי, שמפריעה לי בכל רגע נתון.

בסוף חזרתי לפתרון היחיד שאני מכירה, להמשיך ולהיאחז.

לא כך זה צריך להיות.

לבד, בלי אפשרות לפרוק את זה מעליי, משא כבד שאי אפשר להשאיר בצדי הדרך.

רוצה שיגיע השינוי המיוחל, ושוב מרגישה שאני על סף שבירה, ואיך אפשר להמשיך בצורה הזו, כשבכל פעם מגיעה עוד נקודת שבירה ועוד נפילה, עוד בכי ועוד כאב?

להחזיק חזק זה פתרון זמני, להמשיך להחזיק זו מציאות של אין ברירה, ולשחרר אחיזה זו פעולה של ייאוש סופי.

לא מרשה לעצמי להגיע לזה.

ממשיכה להמשיך ולהיאחז.

חולמת על הדברים הבסיסיים, חולמת שהם יגיעו גם אליי.

מקווה שעוד לא מאוחר מדי בשבילי, ואולי זה כבר מזמן מאוחר מדי, אולי אין לי סיכוי.

הרעיון של העמדת פנים שהכל בסדר יכול להיות מועיל, בתור רעיון, אבל כשאין בפני מי להעמיד פנים, זה כבר לא ממש משנה.

אין מי שיציל אותי מעצמי, אין מי שישמע, אין מי שיציג תובנות שונות משלי.

לפעמים אני תוהה מה עדיף, המצב הזה שבו ברור לחלוטין שאין לי אף אחד, או המצב שבו כבר הייתי, שהאמנתי שיש עם מי לדבר, עד שהבנתי שטעיתי ושזה לא היה נכון במשך שנים.

לפחות אז יכולתי לפרוק קצת מהמשא הכבד הזה, אבל אז הגיעה ההבנה הבלתי נמנעת.

ידעתי ולא ידעתי, לא רציתי להיות מתבודדת, וניסיתי בכל זאת לשמור על קשר לא קיים.

כל זה התפוגג מזמן.

כולם נעלמו מהאופק.

אסור היה לי להגיע למצב הזה מלכתחילה.

ידעתי שמשהו קורה, שאני לבד ושזה מחמיר, אבל אולי כבר אז זה היה מאוחר מדי.

אם מחר אקרוס, אין מי שיעזור.

אין על מי לסמוך.

מבחינתי זה סיוט שלא נגמר, חיים שנעצרו, ובמקומם התחיל סיוט.

אני רוצה שהסיוט הזה ייגמר.

שיתחילו החיים, שהמציאות שלי לא תיראה כמו הישרדות נפשית בכל יום מחדש, שאני לא אצטרך לחשוב על הקו שבין השפיות לאובדן מוחלט שלה.

שהפחדים האלה, כל הפחדים שקשורים לבדידות ייעלמו כלא היו.

אני יודעת שהבדידות יכולה להוביל אותי אל מעבר לקו.

לא הדיכאון, לא שום דבר אחר, רק הבדידות.

אני לא יכולה להמשיך ככה, אבל אין לי ברירה.

יותר מדי הצטבר, יותר מדי כעס, עלבון, כאב, בדידות, יותר מדי ממה שממילא קשה לעמוד בו.

זה דוקר, מכאיב ומפריע לכל היבט בחיים, לכל רגע שבו אני נושמת.

נשמע מוגזם, ואולי זה באמת מוגזם, אבל זו המציאות.

מציאות שלא הייתה צריכה להיראות ככה, אבל זה מה שקיבלתי, ואני אמורה להתמודד עם זה.

כל יום בנפרד, כל יום מחדש.

עד שיגיע השינוי הזה, שינוי מבורך, מיוחל, שעדיין לא נראה באופק.

עד אז, אני אמשיך לחלום על אותם דברים קטנים ובסיסיים, אמשיך להיאחז חזק, כי אני לא מכירה דרך אחרת להתמודד.