אחרי פיגוע באוטובוס, דקירת שוטר ורצח אזרח שעבד על גדר המערכת, מדברים על הסלמה.

טילים נורו לעבר יישובי הדרום, ושוב אומרים שעכשיו שקט, כי ברגע זה לא נופלים טילים, והאזעקה כבר שככה.

אז האם מדובר בהסלמה, או שאולי זה המצב הרגיל, רק שעכשיו אנחנו שומעים על זה?

ניסיונות יש כל הזמן, ולמזלנו יש לנו את כוחות הביטחון שעושים כל שביכולתם כדי לשמור על שגרה תקינה.

מדי פעם יש אירוע, יש נפגעים, אבל אנחנו לא קוראים לזה הסלמה, לא קוראים לזה אינתיפאדה, אנחנו קוראים לזה אירוע של מחבל יחיד, שפעל לבדו.

ההסתה קיימת, גם כשהרשות נמצאת, כביכול, במשא ומתן עם מדינת ישראל.

גם, ואולי אפילו בעיקר, כשמשחררים מחבלים.

הפעימה השלישית צפויה להתבצע באמצע השבוע הבא, וכרגיל, המשפחות השכולות זועמות, ובצדק, אך זוכות להתעלמות, כי זו החלטת ממשלה, וזו הבטחה שאין ברירה אלא לקיים.

חשבתי שגם גזר דין הוא הבטחה להרחיק את הפושעים, או במקרה זה, את המחבלים, מהציבור ומהחופש.

אני תוהה מה יקרה, אם יתפסו את המחבלים שאחראים לשורת הפיגועים בשבוע החולף.

האם גם הם יזכו לכלא בתנאי בית מלון, לימודים אקדמיים וביקורים סדירים?

האם גם אותם ישחררו במידה ושוב נשב למשא ומתן, אחרי שזה ייכשל?

מתי נלמד את הלקח, שמי שיושב מולנו לא מעוניין ולא יכול להגיע למצב שאנחנו מכנים "שלום"?

מה הטעם בענישה, בבתי משפט, אם החלטת ממשלה יכולה להפוך את גזר הדין ולהמתיק אותו?

אפשר אפילו להטיל ספק בהפרדת הרשויות במקרה זה, החלטת ממשלה שמביאה לחנינה על ידי הנשיא, ושבית המשפט לא יכול להביא לביטולה.

הסבל של המשפחות לא נלקח בחשבון, גם לא התוצאות העתידיות של שחרור המחבלים.

הם יורים, ואנחנו מקבלים את זה כזיקוקים.

שחרור מחבלים גרוע מהבלגה, גרוע אף יותר מאי תפיסתם.

מי שלא רואה את זה כפרס לטרור, ככניעה, צריך לחשוב שוב, כי משא ומתן שאמור להביא לשלום לא מתחילים על ידי שחרור פושעים.

רוצחים ששוחררו בעסקה כזו מתקבלים על ידי הציבור, ועל ידי הנהגת הרשות, בשמחה, בחגיגות, בחלוקת ממתקים, קצת כמו מה שפעם קרה אחרי פיגועים.

איך אפשר להאמין שמישהו שם מעוניין בשלום של ממש, כאשר התנאי הראשוני לשיחות הוא שחרור מחבלים, שאחראים, בצורה ישירה או עקיפה, למותם של ישראלים?

מדברים על כך שצריך לקשור את שחרור פולארד בשחרור המחבלים, או אולי לקשור אותו בפרשת ההאזנות שביצעה בת בריתנו.

האמת היא שאין בזה צורך, והשחרור שלו אמור היה להתבצע כבר מזמן, אם מתחשבים בזמן שבילו מאחורי הסורגים מרגלים שריגלו למען מדינות אחרות, ואם מתחשבים במצבו הרפואי.

הצביעות של ארצות הברית לא נמצאת בפרשה הזו, אלא בכך שמדינת ישראל נדרשת לשחרר מחבלים.

ארצות הברית לא הייתה מסכימה לשחרר מחבלים, בטח שלא לתוך המדינות המרכיבות אותה (וכרגע מדברים בתקשורת על אפשרות של שחרור מחבלים ערבים ישראלים בפעימה הרביעית והאחרונה), ולא הייתה מוותרת על שטח שבידיים אחרות, יכול לשמש לפגיעה באזרחיה.

אני לא יכולה למצוא סיבה מוצדקת לשחרור מחבלים, ולמען האמת, גם לא מוצאת סיבה להיעדר עונש מוות.

לא ראוי, מבחינתי, שמחבל שרצח או סייע לרצוח, יקבל ביקורי משפחה או לימודים, גם אם הם נעשים על חשבונו.

לא ראוי לשחרר אותם, לא תמורת חטופים ולא תמורת שלום.

שלום נבנה על ידי אנשים שרוצים בו, ולא על ידי רוצחים שמוכנים, מתוך אידאולוגיה, לרצוח גם תינוקות רכים.

משא ומתן לא מתמצה בכך שצד אחד נותן והשני לוקח, לא צריך להתחיל בנכונות למשא ומתן רק לאחר שחרור מחבלים, אלא במשא ומתן כדי להגיע לתוצאות, אבל אולי ההשערה שכבר צפה לאחרונה נכונה: הם יושבים לשולחן רק כדי לשחרר את המחבלים, אחרת, איך אפשר להסביר את קבלת הפנים החמה שלה הם זוכים רגע אחרי שהם משתחררים?

הניסיונות לפגוע בישראלים לא ייפסקו, לא כשמי שיושב מולנו מעודד מחבלים, לא כשאנחנו בעצמנו משחררים אותם תמורת משא ומתן (ולא תמורת תוצאות בשטח).

עכשיו שקט, יחסית.

אין הסכם, המשא ומתן הוא חשאי, כך שאנחנו לא יודעים אם קיימת התקדמות בכלל.

אני לא תולה במשא ומתן הזה תקוות, ולא בטוחה שזה לא יתפוצץ לנו בפנים בסופו של דבר.

זה מה שקרה בפעמים הקודמות, ולהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה.