הפעימה השלישית בוצעה.

עשרים ושישה מחבלים חזרו לביתם, למשפחות שלהם, כאשר בגדה שחרור הרוצחים לווה בחגיגות.

מחמוד עבאס כבר הכריז שלא יהיה שלום בלי שחרור כל האסירים, כלומר, כל המחבלים, הרוצחים, שנשפטו בגין עבירה חמורה מאין כמוה.

הוא לא שכח להצהיר שגם הבקעה צריכה להיות שלהם, ובשקט בטח גם אמר שבעצם, ליהודים אין מקום בארץ הקודש.

קל להגיד שאנחנו אשמים בגלל ההתיישבות ביהודה ושומרון, בגלל האסירים שאנחנו מחזיקים.

זה הרבה יותר קל מלהאשים אותם, את הצד השני, ולהזכיר להם שהם ביצעו פיגועים ורצחו אזרחים הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ובעצם, אותם אסירים הם רוצחים לכל דבר ועניין, ואמורים להיות מגונים מכל כיוון.

רצח הוא פעולה מגונה, מתועבת, שמלווה בעונש כבד.

החגיגות אתמול מעידות על כוונות הצד השני, וקשה להבין איזו סיבה שבעולם יש לארצות הברית לנסות ולהשכין שלום בין מדינת ישראל לבין מי ששואף להשמדתה.

איפה אפשר למצוא מדינה מתורבתת שתעודד רצח של אזרחי המדינה השכנה, באיזה עוד מקום בעולם זה קורה?

איך זה ייתכן, שחושבים שמגיעה להם מדינה עצמאית, בשעה שהם מצהירים בכל רגע נתון שהם מעוניינים להמשיך ולפגע, להמשיך ולרצוח?

הרוצחים התקבלו בחגיגות, באמצע הלילה, מאורגנות היטב על ידי הרשות.

כן, אנחנו מנסים לשכנע את הרשות לשאת ולתת, על ידי כך שנשחרר מחבלים, רוצחים, והם יתקבלו בשמחה רבה על ידי המשפחות שלהם.

המשפחות של הקורבנות ממשיכות לבכות, לנסות שוב למנוע את השחרור, בעוד עתירה לבג"ץ שסופה ידוע מראש, ושוב אנחנו רואים את התמונות מהצד שלנו ומהצד שלהם.

שוכחים שפעם התמונות היו של אירועי תופת, תמונות של הקורבנות.

בשלוש הפעימות האלו שחררו מחבלים שביצעו פיגועים בעיקר לפני הסכמי אוסלו.

כבר שכחנו את הכאב שהם הסבו למשפחות רבות.

ההצהרות של ראש הממשלה לא משנות דבר.

בעוד יומיים הוא שוב יישב עם מזכיר המדינה האמריקני, ידבר על הסכם שגם אם ייחתם, לא יקוים.

זה לא שאנחנו לא רוצים, אלו הם שלא מוכנים להפסיק, עד שלא נהיה.

ראשי ממשלה באו והלכו, והשלום איננו.

ההצעות זרמו, הצעות נדיבות מאוד, והם לא הסכימו, העדיפו לשלוח מחבלים מתאבדים לתוך ערי ישראל, העדיפו להסית את הדור הצעיר ולא ללמד אותו להאמין בשלום, להאמין בדו קיום.

יכולנו לחיות כאן יחד, אם לא היו הקיצוניים.

המציאות מורכבת כאן, במזרח התיכון, ודברים כאן קצת שונים.

מדברים במונחים של יש או אין פרטנר, ואם צריך להשתמש במונחים האלה, אז אין פרטנר.

אותי לא מעניינים הדיבורים, דעת הקהל במדינות אחרות, או, במילים אחרות, מה יגידו כל השאר.

אנחנו משחררים אסירים ביטחוניים, רוצחים, כדי להראות רצינות.

בפעם הקודמת הקפאנו בנייה ביהודה ושומרון למשך תשעה חודשים.

לפני כן בכלל לא דיברנו על משא ומתן, ועקרנו משפחות מביתן, רק כדי להגיד שיצאנו מרצועת עזה.

מה עוד אנחנו צריכים לעשות כדי להבהיר שהבעיה היא לא בנו, אלא בהם?

ספגנו מאורעות, מלחמות, פיגועים, ירי פצצות מרגמה וירי טילים, לפני ובעיקר אחרי שהראינו נכונות להגיע להסכם שלום.

קברנו רבים, ורבים אחרים נושאים עימם את הצלקות.

חיילים ואזרחים, גברים ונשים, תינוקות וילדים.

חלקם נרצחו בביתם, במסעדה, באוטובוס.

כנראה שזה לא מספיק, ומצופה ממדינת ישראל לספוג ולהבליג, לקבור את הקורבנות ולתת לאויב את מה שהוא רוצה.