אני מוקפת בזה.

שנים שאני מנסה להתמודד בדרכים שונות, שנים שאני מחפשת פתח יציאה, ודווקא כשחשבתי שאולי יש לי סיכוי, כמו תמיד כשאני חושבת שיש לי סיכוי, זה פגע בי.

זה פחד, זה הרבה יותר מפחד.

במצבים כאלה, אי שפיות נראית כמו אפשרות ממש טובה, חיובית כל כך, לעומת המציאות הקודרת הזו.

חשבתי פעם שזו אשמתי, נתנו לי להאמין שזו אשמתי, וכמו הרבה אנשים, גם אני מעדיפה לתלות את האשמה במישהו או במשהו, בעיקר כי בסופו של דבר, יש תמיד גורם למה שקורה, ואנחנו עסוקים במרדף אחריו, להבין מיהו או מהו.

אני לא יודעת במה חטאתי שמגיעים לי החיים האלה.

אני רוצה להיכנע.

אזלו הכוחות, רשת הביטחון לא קיימת, ובכנות, זה חסר טעם, כי אני מפסידה כאן.

להחזיק חזק זה קשה, לאחוז במה שלא קיים כדי ליצור אותו זה בלתי אפשרי.

רציתי מה שחשבתי שיש לכמעט כולם, ולא קיבלתי, וכנראה שלעולם לא אקבל, וזו לא נבואה שחורה, ולא נבואה שמגשימה את עצמה, זה רק ניסיון של שנים, צלקות שמכסות וכאב שכזה, לא מרפה ולא נרגע.

הייתי שקופה ונשארתי שקופה.

פעם חשבתי שאני לא מתאימה, שאני חלק שלא מתאים, וחשבתי שזה נכון לתקופה, ורציתי להאמין שזה לא נכון באופן מוחלט, רציתי להאמין שאני יכולה להיות שייכת לתקופה, למשהו, לא להיות תלושה, חסרת שורשים.

אז אני קצת מנותקת עכשיו, קצת הרבה.

זה לא שלא אכפת לי, אבל אני מרוכזת בעצמי עכשיו, לא יכולה להשתחרר מזה, לא יכולה להתעלם מזה.

אולי זה חוסר השפיות שסוף כל סוף מגיע, אולי זה טבעי אחרי שנים של בדידות, אחרי שנים שהרגשתי שאני לא חלק, שאין איך להשתלב ושאין מי שירצה שאני אשתלב.

תמיד הייתי שונה, לא חשבתי שזה רע, אני עדיין לא חושבת שזה רע להיות שונה, אבל אפשר להיות שונה ובו זמנית להיות חלק מהחברה, לא?

מסתבר שבמקרה שלי זה לא עובד, ואני לא יודעת למה, אני לא עד כדי כך שונה, אני לא מפלצת, אני לא עד כדי כך רעה, ועדיין, לא יכולה להיות חלק מהחברה, וזה מטריד ומפחיד, כי אולי בכל זאת יש בי משהו שאני לא מודעת לו, משהו שמרחיק את האנשים ממני?

זה כבר מזמן הפך להיות לנושא כאוב, שאני נוגעת בו באופן כפייתי, כי הפצע ממילא נשאר פתוח, כי אין לי דרך לסגור אותו, אני לא יכולה לפתור את זה, לא במצב הזה.

אין לי פתרון ואין לי תשובות, ובכל יום אני תוהה מה גרם לזה, ובכל יום נשארת עם התסכול הזה, עם הכעס על החיים שיש לי, שרחוקים כל כך ממה שרציתי.

חיכיתי למשהו טוב שיקרה, ומסתבר שדברים טובים לא קורים לי, ובכל בוקר אני ממשיכה להתעורר לאותה המציאות, לאותו עצב, לאותן מסקנות, וכמה שאני מנסה לטפח תקוות, זה לא עובד, כי הניסיון עושה את שלו.

לא הצלחתי להגיע למה שרציתי, ולא הצלחתי לקבל תשובות שיסבירו לי איך כל זה קרה, ולמה.

עברתי מספיק, ואני מרגישה שזה עונש, אני רק לא מבינה מדוע אני נענשת, לא מבינה למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, ומה יש בי, שגרם לכל זה?

קשה לי להסתפק בזה שזה גורל, אני לא רוצה להאמין שכך זה נכתב עבורי.