אין לאן לברוח.

אם היה לאן, אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת.

ממחשבות קשה לברוח, הן יכולות לצוץ בכל רגע של היום, לפגוע בריכוז ולהישאר שם לכמה שעות טובות.

גם מהמציאות קשה לברוח.

רציתי, באמת שרציתי, אבל בסוף אני ממילא מוצאת את עצמי באותו המקום, אז מה זה כבר יכול לשנות?

אני מרגישה שזה מצב בלתי אפשרי, ובכל זאת, זה נמשך, מעיק ושוחק.

אני יודעת שזה לא מעניין אף אחד.

למעשה, זו הבעיה הכי גדולה: אי אפשר לדבר על זה, כי זה לא מעניין.

מה שלא מעניין עדיף להרחיק, ואולי זו הסיבה למצב הזה מלכתחילה.

אולי זו התחושה הזו, שקשה להסביר: התחושה שאני פשוט לא מעניינת.

יש לי מה לומר, אבל אין מי שיקשיב.

בזמן הזה, בפנים, מתגבשים להם כל הרגשות השליליים והמחשבות השליליות.

הכעס והעצב, הזעם והכאב, הרצון לצעוק, לצרוח, לתת לזה ביטוי, כי אם אי אפשר לדבר, אז אולי עדיף לצעוק.

זה לא כוח, זו לא חולשה, זה תוצר של שנים שבהן השתיקה הפכה לחלק ממני.

לא רציתי לשתוק, לא רציתי להסתיר, אבל לא הייתה לי ברירה.

אני באמת לא חושבת שיש בושה בדיכאון, ולא חושבת שאנשים צריכים להתבייש בזה, ולא חושבת שיש צורך בתיוג למי שהוא קצת חריג, לא חושבת שזה מסייע לשילוב בחברה ולא חושבת שזה מסייע לתחושה של האדם כאדם.

אבל לחברה חוקים משלה.

אולי יכולתי להתגבר על זה, אמנם הסיכוי הוא קלוש, אבל אולי הייתי יכולה להמשיך הלאה בלי שזה ישתלט לי על החיים.

זה לא קרה, כמובן, ונוספה גם הבדידות, ואחריה הייאוש והתסכול.

לפעמים אני תוהה כמה דברים החמצתי בדרך בגלל המצב הזה, ואני מנסה לספור, ולא מצליחה, כי הרשימה ארוכה מדי.

יש רגעים שבהם אני מבינה שהחמצתי המון, הרבה מעבר למה שאפשר לדמיין, כי לא הייתה לי ההזדמנות.

לפעמים אני מרגישה שאני לא חלק מהחברה, וזו תחושה שבועטת בבטן ובועטת בלב, מפרקת את הנשמה והגוף לרסיסים, כי "לפעמים" זה בעצם רוב הזמן.

אני לא יכולה לתת לכעס לעזוב, כי הוא לא יעזוב כל עוד אני מרגישה שאין לי דרך חזרה לחברה.

אני מפחדת לנסות שוב.

אז אין לי לאן לברוח, וגם לא עם מי לדבר, והפחדים שלי מתגלים כמציאות קיימת שלא רציתי להכיר בה, ואני שוב חוזרת לעניין הזה, להיאחז ולהחזיק חזק, כדי לעבור עוד יום.

רק כדי שמחר יהיה עוד יום כמו היום, והיום שלמחרת גם הוא ייראה אותו הדבר.

אני לא רוצה להאמין שזו מהות החיים שלי, שכל יום יהיה כקודמו, ונקודות של אור יהיו נדירות.

אני לא רוצה להאמין שאני לא מעניינת, ושהסיכוי שלי לחזור להיות מי שהייתי קטן מאוד.

אני מרגישה שאיבדתי הרבה, לא רק את השנים שעברו, אלא גם דברים בסיסיים, והם חסרים לי מאוד.

גם אם לא מדובר בחוסר עניין, גם אם מדובר בבורות בלבד, גם אם מדובר בפחד בלתי מבוסס, זה לא משנה יותר מדי, הסיבה לא תשנה את התוצאה.

יותר מדי שנים עברו, ואני שותקת ולא מבחירה, נופלת ומתקשה לקום.