זה יום שמגיע פעם בשנה.

הוא אמור לסמל חיוביות, שמחה, ובשבילי הוא עוד מלח שנזרה על הפצעים.

כמה שאני מתבגרת, ככה זה כואב יותר.

להבין שאלו לא שבע השנים הרעות, כי מדובר ביותר משבע שנים.

להבין שלא רואים אותי, שרואים דרכי.

זה עוד יום שבו אני צריכה להחזיק חזק, הכי חזק שרק אפשר, עד שהאצבעות מלבינות, עד שנגמר האוויר.

יום שבו אני רוצה לצעוק שלא יאשימו אותי, שלא יעזו, כי אף אחד לא מבין את הכאב הזה.

זוהי הבדידות, גולמית ומכוערת, עכורה ורעילה.

ימי הולדת הם כאלה בשבילי, ימים של בדידות שאני מחכה לסיומם, ימים של מצב רוח רע במיוחד.

בכל שנה אני רוצה שזה יהיה אחרת, אבל זה חוזר על עצמו, כמו טקס כואב ומייסר שאין ברירה אלא לעבור.

זה לא באמת יום שונה מיתר הימים, פרט לזה שהוא מתקשר לדברים היפים ולא למכוערים, לפחות אצלי בראש היום הזה מקושר לאווירה חיובית, לאנשים שנמצאים מסביב, ואולי גם אצל אחרים זה ככה, אני לא יודעת, אבל מתקשה להאמין שגם אחרים "חוגגים" כמוני.

כמה שהייתי רוצה שזה יהיה שונה, אבל זה נשאר כשהיה, יום רע שבו אני לא רוצה כבר לדבר, שכבר נמאס לי ממנו, וכמה שרציתי השנה שזה ישתנה, הבדידות לא מאפשרת לי להאמין בכך.

ביום הזה אין משמעות לסיבה, יש רק משמעות לתוצאה, כי השקט הזה הוא משא כבד מדי בשבילי.

זו הדממה הזו שגורמת לי להישבר, זה המחסור הזה.

השקט הזה הוא הפחד הגדול, כי הפחד הגדול הוא בעצם ההמשך של השקט הזה, שקט לא טבעי, שקט לא אנושי.

הימים האלה לא קלים ממילא עבורי, והפחדים מציפים את המחשבות, ולהחזיק חזק זה לא רק ביטוי כאן.

השקט הזה מקשה את ההתמודדות, וזה כבר לא משנה עם מה צריך להתמודד, כשהשקט הזה מציף את היום ואת הלילה, כל התמודדות הופכת לקשה פי כמה.

אני לא רוצה להרגיש כאב ולא רוצה להרגיש את הבדידות, ואולי זה לא סתם שנמאס לי להרגיש, אלא שאני לא מסוגלת לשאת את המטען הזה על הגב שלי.

זה לא טבעי לחיות ככה, זה נוגד את טבע האדם, זה נוגד את הטבע שלי.

אני לא יכולה להילחם בזה, כי אין לי סיכוי מלכתחילה, זו רק אני נגד הבדידות, ובשנים האחרונות כבר אין ספק, הבדידות מנצחת.

זה רק עוד יום, אבל זה גם יום הולדת, ואם יתר הימים לא קלים, אין סיבה שדווקא היום הזה יהיה קל יותר מאחרים.

אני לא יודעת איך זה צריך להיראות בגיל הזה, האם עדיין חוגגים?

זו תחושה של בידוד מוחלט מהחברה, נתק, נידוי.

מה קורה שם בחוץ, מה השתנה מאז הפעם האחרונה שבה תקשרתי עם בני גילי?

אני לא נמצאת במקום שבו רציתי להיות בגיל הזה, לא עשיתי את מה שחשבתי לעשות, לא הייתה לי רשת הביטחון לכך, לא היה לי כוח משלי כדי לעמוד בזה.

הגעתי לנקודות שפל שכמותן עוד לא ידעתי, ועברתי אותן, החזקתי חזק בלי להגיד לעצמי להחזיק חזק, ועכשיו אני צריכה להזכיר לעצמי.

זה נהיה קשה יותר.

זה רק עוד יום שקט, יום של דממה מחרישת אוזניים.