לא חשבתי שיגיע היום שבו אקרא שהאתר הזה עומד בפני סגירה.

לקרוא לזה בית זה אולי קצת מוגזם, אבל זה המקום היחיד שבו אני יכולה להתבטא, ואני לא היחידה.

זה מקום לשתף, להביע דעה, מחאה, להעלות דברים לראש סדר העדיפויות, ויש לזה משמעות בשבילי, כאחת שכותבת כאן כבר למעלה מתשע שנים.

לא התמדתי בדברים אחרים כמו שהתמדתי בכתיבה כאן, שהיא מעין תרפיה עבורי.

מבחוץ זה כנראה נראה אחרת, במספרים של נפח אכסון והעלות השנתית, ההכנסה השנתית מפרסום, משכורת אחת ועוד כמה דברים שלא קשורים, לדעתי, למהות האמיתית של האתר הזה, שהוא יותר מנקודת מעבר בשבילי, יותר מסתם אתר, זה המקום.

מקום שבמציאות קשה למצוא, מקום בשביל כולם, כי כולם מוזמנים, וזה לא רק לקבוצה נבחרת, זה לא מועדון סגור, זו קהילה שכזו, שיש בה חברים בכל הגילאים, שמחזיקים בדעות שונות ורוצים להביע משהו: רגשות, מחאה, בשורות טובות או רעות, להציג צילום מיוחד מרגע מיוחד, לספר את הסיפור האישי כדי שזה לא יקרה לאחרים.

לכולנו יש מחשבות ורגשות, לפעמים חשוב לנו לכתוב אותם, לפעמים זה עוזר, לפעמים זה מוריד חלק מהנטל מהראש למקלדת.

התחלתי לכתוב כשהייתי בתיכון, ודברים התפתחו משם, לא בכיוון שרציתי, לא בכיוון שצפיתי, לפעמים הרגשתי שאיבדתי הרבה, אני עדיין מרגישה שאיבדתי הרבה, אבל אני לא רוצה לוותר על המקום הזה, כי המקום הזה היה כאן כדי לתת לי ולאחרים את ההזדמנות להוציא את הדברים החוצה, בלי שיפוטיות, כמו שאתר מהסוג הזה צריך להיות.

ידעתי שבסוף כל יום, קשה ככל שיהיה, אני אולי לבד, אבל האתר הזה ישנו, וזה מקום מיוחד, ולפעמים גם קיבלתי קצת תמיכה מבחוץ, אנשים שמבינים, או מנסים להבין, וקוראים, לא מתעלמים ממה שעובר לידם.

קראתי גם מה שאחרים כתבו, סיפורים אישיים, בהם גם כאלה על אובדן ותקווה, אנשים שהחליטו להוציא את הדברים הכואבים והאישיים החוצה, אולי גם כדי לעזור לאחרים.

לא יכולה לדמיין יום שבו אנסה להיכנס לאתר ואקבל הודעת שגיאה, לא יכולה לדמיין את היום שהאתר הזה, שקיים כבר שנים ארוכות, שנרכש על ידי אתר שהיה גדול בשעתו, לא יהיה כאן כדי לתת לכולנו את הבמה הזו.

אני לא יודעת מה אפשר לעשות כדי למנוע את סגירת האתר הזה, הקהילה הזו, בית למי שרוצה להתבטא ואולי אין לו מקום אחר.

לא יודעת איך נוכל אנחנו, בעלי הבלוגים, לסייע במניעת הסגירה של האתר הזה.

מבחינתי, סגירה של האתר הזה משמעותה השתקה של הקול שלי.

כשאין מי ששומע, הידיעה שאולי מישהו ייתקל ויקרא, אולי זה ישפיע, מהווה את התחושה שלי שעדיין יש לי קול.

אולי אני מקרה קיצוני פה, אבל אני מאמינה בחופש הביטוי, וזה בדיוק מה שהאתר הזה נתן לי בתשע השנים וארבעת החודשים שעברו מאז התחלתי לכתוב כאן.

כן, מדובר בעסקים, במספרים, בכסף, אבל כמו בכל אתר שמבוסס על תוכן גולשים, בשבילנו, ישרא-בלוג זה הרבה יותר מנתון כספי.

קשה להבין את זה בלי לחוות את זה.

אבל אני חוויתי את זה, וגם אם זה נשמע נדוש, גם אם זה נשמע מטופש, זה המקום שנותן לכולם את ההזדמנות לכתוב, לקרוא ולהגיב, להתבטא בחופשיות, להשמיע את הקול שלנו.

אני עדיין לא מוכנה לאבד את הקול שלי, ומבחינתי, זו סיבה מספיק טובה כדי להשאיר את האתר הזה: כל אותם גולשים שעדיין רוצים שישמעו את הקול שלהם.

"החיים זה כאן", וכך זה צריך להימשך.