מצב לא רצוי שכובל אותי למציאות שמבחינתי היא סיוט.

חשבתי פעם שזה ישתנה, ובכל פעם מחדש אני מרגישה שטעיתי, שזה לא באמת ישתנה.

זו לא עבדות, אבל אם יבוא היום שבו אשתחרר מזה, מבחינתי הוא יהיה חג החירות האמיתי.

אני תוהה לא מעט לגבי השפיות שלי, האם יש סיכוי להצילה?

מי שצועד על הקו הזה כמוני, מי שמכיר את הגבול הזה כמוני, לא יידע מה עדיף.

האם עדיפה השפיות, דרך ההיגיון או שאולי עדיף בלעדיה, כדי לא להרגיש את הכאב שגורמת המציאות?

איפה החירות מורגשת יותר?

זו לא חירות כשצריך להחזיק חזק כדי לא ליפול, כדי לא לקרוס לגמרי.

אני לא יודעת אם ההרגל שלי, להחזיק חזק, הוא מועיל או מזיק, האם הוא מוביל אותי אל מעבר לגבול, אל אובדן השפיות?

כל חג הוא קשה, כי כל יום הוא קשה, ולתקווה אין הרבה מקום כאן.

היא תמיד מתנפצת לה, בלי קול, בדממה מכאיבה.

השקט הוא הרסני כפי שהוא נחוץ לעיתים.

החיים תלויים במינונים, ואם קיבלת תרופה נכונה במינון הלא נכון, המצב שלך יכול להחמיר.

כן, גם אני צריכה קצת שקט לפעמים, אבל לא את הדממה הזו, לא את הבדידות הזו.

המינון שקיבלתי הוא גבוה מהרצוי, והוא גורם לתופעות לוואי קשות.

כשהמציאות רחוקה ממה שרוצים, האכזבה היא חלק מהשגרה.

הבנתי שאני לא מתלהבת משום דבר לאחרונה, מנותקת ומכובה, לא מסוגלת להרגיש את זה, לא מצליחה לחזור להיות מי שאני.

דברים השתנו, ולא לטובה.

את מה שאיבדתי קשה להחזיר, ואולי בכלל בלתי אפשרי להחזיר.

איבדתי את מי שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם, איבדתי את האמון, איבדתי את מה שהניע אותי, כמעט איבדתי את השפיות.

זה כל מה שמעניין אותי, לצאת מזה, ואני לא יודעת איך יוצאים ממצב כזה, לא יודעת אם יש מישהו כמוני, מישהו שאולי ניסה והצליח.

נכון, זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, אבל הדעות שלי לא מעניינות כאשר אין מי שישמע אותן, אין משמעות לחופש הביטוי שלי כאשר אין הזדמנות לנצל אותו, גם אם העובדה שאני חיה במדינה בה קיים חופש ביטוי אמורה לנחם אותי.

זה לא מספיק.

אולי אני לא יודעת להעריך דברים כמו שצריך, ואולי אני קצת מזלזלת, אבל מבחינתי הנשימה עצמה לא מספקת, לא מספיקה כדי שאוכל להעריך את החיים, ואני צריכה יותר מזה, הרבה יותר מתפקוד בסיסי של הגוף, אני צריכה דברים אחרים, שאולי גם הם די בסיסיים, אבל הם אינם, וקשה לי להעריך אותם, אני לא מרגישה שזכיתי לאחוז בהם לרגע, אלא רק באשליה שהם קיימים.

כשהאשליה מתפוגגת האכזבה תופסת את מקומה, והייאוש מתלווה כבדרך קבע.

דברים שאין לי הם שמגדירים אותי.

אין לי בעיה עם העובדה שאני שונה, אבל יש לי בעיה עם תחושת הנידוי מהחברה.

זו לא חירות, זו השתעבדות למחשבות שלא עוזבות, זו השתעבדות למציאות שקשה לשנות.