אני לא מצליחה לברוח מהמציאות, לא מצליחה למצוא את הדרך להתחמק ממה שרע בה, לא מוצאת את הטוב בתקופות האלה.
להחזיק חזק זה לא להחזיק במציאות, גם לא בשפיות, זה להחזיק רק כדי לנשום, לא כדי לחיות.
זה לא להחזיק את הראש למעלה, זה רק אמצעי לא ליפול, לא לטבוע, להיאחז במה שאפשר, בהתאם לנסיבות.
נדמה שהדממה מתפשטת לה, על פני שנים רבות, ומעוותת כל מה שרק אפשר.
זה נהיה גרוע מיום ליום, ואני לא יודעת למה, אבל אני חושבת שכל התדרדרות במצב הרפואי שלי נובעת ממנה.
היעדר החברותא, היעדר החיים, מה שנהיה ממני.
כביכול, הייתי אמורה להיות טובה יותר, להצליח יותר, ואני לא, אני רחוקה מזה.
אני בתחתית.
זיכרונות שצפים מדי פעם, מחשבות על מה שכבר לא יקרה.
אני לא מספיק חזקה כדי להתגבר, לא מספיק חזקה כדי לעבור את זה לבד, בודדים הם אלה שמסוגלים.
מי החליט שאני צריכה להיות מספיק חזקה בשביל כל זה בכלל?
השקט יכול להוביל אדם אל אי השפיות, ויש בו יותר איום מאשר הבטחה.
הסיכוי לקבלת הזדמנות לשבור אותו, לצאת ממעגל הקסמים הזה, קטן עם השנים, ואני כבר יותר מדי שנים בתוך זה.
כבר מזמן הבנתי שהדרך שלי לצאת מזה לא תלויה רק בי, אבל בכל זאת ניסיתי למצוא אותה, ללא הצלחה.
אני לא יודעת איך לתקן את זה, אם זה עדיין אפשרי.
הייתי מוכנה לעבור בין מדינות כדי לתקן את זה, לטוס לצד השני של העולם, אבל אני יודעת שלא כך אשיג את מטרתי, לא כך אפטר מהבדידות, מהדממה, מהמועקה.
אם רק היה ספר הוראות למצב הזה, אם רק הייתה תרופה בנמצא, אבל זו לא מחלה, ואין חומר כימי שיוכל לפתור אותה.
מי כמוני יודעת, הרי ניסיתי לפתור בעיה אחרת, ורק בעקבות הכישלון החרוץ הבנתי שלא הדיכאון הוא הבעיה, זו הבדידות.
השקט הזה שחונק ברגעים הקשים, הניסיון להעלות בזיכרון שם של מישהו, אולי, רק אולי, ולהבין שאין אף אחד.
לחבר בין הנקודות ולקבל תמונת מצב עגומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
