לא יכולה להפסיק להתעסק בזה.

נוברת בזה, כפייתית, מכורה כמעט, אבל בעיקר מוטרדת.

מוטרדת, כי אי אפשר להתעלם מסימני השאלה, כי לדממה הזו יש כוח מפלצתי, וכי אין מי שייתן לי את התשובות.

זה הפך אותי לקרה, יותר מאי פעם, ומשהו חסר אצלי, משהו מת.

הדיכאון תמיד חוזר, וזה די דומה בכל פעם, כי יש לזה "מבנה" מסוים, זה ברקע ואז מתחזק, אז משתלט.

לא רואים את זה.

השקט מגביר את העוצמה של הדיכאון, הבדידות והדיכאון תמיד הזינו האחד את השני.

מחשבות ומסקנות, קשה להסביר את זה למי שנמצא בחוץ.

כעס אדיר שאי אפשר להרגיע.

אצבע מאשימה שמקופלת, כי אין אף אחד בסביבה.

מאוחר מדי.

צרחה שנבלמת בטרם יוצאת מהפה.

דופק מהיר, זעם.

זה רודף אותי, שנים אחרי, איך לא ראיתי את זה, איך הרשיתי לעצמי.

עכשיו אני לבד, והדממה הזו אוכלת אותי, איבר אחרי איבר.

אין לי אפשרות לשנות את זה, וזה החלק הגרוע ביותר.

זה לא בידיים שלי, אני יודעת, ניסיתי.

הבנתי שאני לא מעניינת אף אחד, כל מה שחשבתי אז, זיוף אחד גדול.

נשארתי שנים עם השתיקה הזו, נשאתי בתוכי מטען אדיר של כעס וכאב, ואי אפשר להוציא את זה החוצה, אז זה הורס מבפנים.

אני זו שצריכה לחיות עם זה.

לא הם, אף אחד מהם לא יודע בכלל, לא אכפת להם.

זה מעציב, זה מכעיס, כי הם לא מבינים, כי הם לא רצו להבין.

חלקים ממני נמחקים ללא הרף.

אני שקופה, חסרת חשיבות.

אין מה להתפלא על כך שאני מדגישה את הפחד, אני חיה בסיוט.

אני רוצה לשבור אותה, את השתיקה הזו, ואי אפשר, כי כולם נעלמו כבר מזמן.

נוברת בדיכאון ובבדידות, כי הם ממילא מקיפים אותי.

אותן שאלות, תהיות, האשמות, מחשבות.

כשהדממה חזקה כל כך, קשה לחשוב על משהו אחר.