בסוף אני תמיד חוזרת לנקודת המוצא.

קשה להתקדם מהמצב הזה.

אני מוצאת את עצמי בוהה, חולמת, נאחזת חזק, לא מצליחה להביא את עצמי לנקודה שבה רציתי להיות.

הבדידות לא נגמרת ברגע שמייחלים לזה.

קושי שלא נגמר, ואיך אפשר לתאר אותו?

הרצון לצאת מזה לא מספיק, והיצירתיות שלי נגמרה, אז בחרתי להיאחז בכוח, כמה שיותר חזק, אבל גם החלום הזה מדי פעם מתפוגג, ואני מאבדת את נקודת האחיזה שלי.

משהו בי כבר לא קיים.

נדמה שאני צריכה שמישהו יציל אותי מעצמי.

זה עמוק מדי, צרוב בלי אפשרות להחלמה.

חסרה לי האשליה שמישהו שומע אותי, האשליה שיש לי עם מי לדבר.

זו הייתה רק אשליה, היום אני יודעת.

ההבנה עד כמה הייתי לא רצויה, כמה רחמים היו בוודאי מעורבים בכל אותן שיחות משלות, זה דוקר את הלב.

אני לא מספיק טובה בשבילם.

שום תעסוקה לא באמת משכיחה ממני את העובדות שמהן הייתי רוצה להתחמק.

אי אפשר לברוח מהבדידות, אי אפשר להתעלם ממנה, כי בסופו של כל יום, היא מתגנבת לה חזרה, מזכירה לי שאין תרופה שאפשר לקחת פעם ביום, אין ניתוח, אין טיפול רפואי, אין אפשרות לכסות את זה באמצעות תירוצים.

רציתי שזה יהיה שונה, אבל כולנו רוצים דברים מסוימים, ולפעמים לא מקבלים מה שרוצים, לפעמים אפילו לא קצת.

אין לי את אחד הדברים הבסיסיים בחיים, ואני לא יודעת איך אני עוברת עוד יום, אבל הימים עוברים.

לפעמים אני רוצה להגיד להם שאני מספיק טובה, ושההפסד שלהם, אבל מה אני יודעת?

אולי אני לא רואה את כל המגרעות שלי, אולי אני באמת לא מספיק טובה?

אני מנסה להוציא את עצמי מזה, אבל הזמן פועל לרעתי כאן.

כמה שעובר יותר זמן, כך התקשורת עם אנשים קשה יותר, מסורבלת, מה שלא מוביל לתוצאות חיוביות.

זה עוד מעגל קסמים, אבל לי לבדי אין את האפשרות לצאת ממנו.

לא חשבתי שזה יהיה קל.

לא חשבתי שאחרי למעלה מעשור של דיכאון, ההתמודדות תהפוך לפשוטה יותר, רק חשבתי שזה לא אמור להימשך כל כך הרבה זמן מלכתחילה.

חשבתי שזה דיכאון של גיל ההתבגרות, אבל הוא לא עבר.

גם הבדידות רק התחזקה מיום ליום, ואני לא יודעת מה הדרך הנכונה להתמודד עם זה.

איכשהו עברתי את השנים האלו, לבד, בלי עזרה, הופכת למחוספסת יותר, מפתחת עור עבה וחוסר אמון מוחלט באנשים.

השנים האחרונות היו קשות יותר, בהן האשליה כבר לא הייתה קיימת, ומהיום שהיא איננה, הייתי חייבת להיאחז בכל הכוח בחלום ההוא, שממילא החזיק אותי שנים ארוכות.

אבל אני מתגעגעת לאשליה, היא גרמה לדברים להיראות קצת פחות קשים.

משהו בעובדה שהמילים נשארות כלואות בפנים, משהו בשקט הזה גורם לחוסר נוחות, ובשלב מסוים כבר קשה יותר לנסח, קשה יותר לתקשר, המילים כלואות בפנים כבר יותר מדי זמן.