למרות הפרשיות האחרונות, נדמה שהבחירות הקרובות לא מעניינות מספיק.

לא נאמר לנו דבר חדש.

את משבר הדיור ויוקר המחיה כבר הספקנו להכיר, את הבעיות הביטחוניות כל אזרח מכיר מרגע היוולדו או מיום עלייתו ארצה.

היה ברור איזו מפלגה תיצמד לשד העדתי, איזו מפלגה תתמקד במשבר הדיור ומי, כמו תמיד, יגיד שבלי הסדר לא נוכל לחיות כאן.

הנושא שחוזר על עצמו הוא בעיקר ראש הממשלה, הנאום המתוכנן שלו בפני בית הנבחרים בארצות הברית בשבוע הבא, הוצאות המעון, הוצאות הבית הפרטי, יחסי העבודה במעון.

האמת היא שיכול להיות גרוע ממנו, וכבר היו כאלה.

חשוב יותר לדבר על הנושא המדיני, כי השבוע קיבלנו עוד תזכורת למציאות המורכבת כאן, כש"צעיר" דקר יהודי חרדי בירושלים, ולמרבה המזל היה מי שעצר את המחבל הזה, כי זה היה יכול להסתיים באסון גדול.

לפני שבוע וחצי הלכה לעולמה אדל ביטון הי"ד, פעוטה שנפצעה קשה מיידוי אבנים לפני כשנתיים.

זה לא הסיבוך שהרג אותה, זו האבן שהושלכה על ידי מחבל, שאילולא היא, יכלה להיות כמו כל ילדה.

אז אני שוב שואלת: על איזה הסדר אתם מדברים?

חלק אומרים נשאיר בידינו את גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, נפנה את היישובים המבודדים, ניתן אותם לרשות הפלסטינית.

חלק אומרים נפנה את יהודה ושומרון ונחלק את ירושלים, ניתן לרשות הפלסטינית את עיר הבירה שלנו.

האם הם שכחו מה קרה אחרי שמחקו את היישובים היהודיים בגוש קטיף?

גם פגענו בתושבים, גם קיבלנו ירי לטווח ארוך יותר.

יצאנו משם, וארגון טרור השתלט על רצועת עזה.

ממבצע למבצע הטווח התארך, מירי על שדרות ו"עוטף עזה" לירי על באר שבע, אשקלון ואשדוד, לירי לאזור המרכז ואף הצפון.

מבחינתי, פינוי יהודה ושומרון הוא תרחיש אימים, כי ברור לי שאם נצא משם, נעביר את השליטה למי שמסית נגדנו ומלמד את הילדים לשנוא אותנו, מי שמחבק רוצחים כי הקורבנות שלהם היו ישראלים, ברור לי שהטילים יגיעו גם למרכז באופן קבוע, כשזמן ההתרעה בין האזעקה לנפילה יהיה כחמש עשרה שניות, אולי שלושים.

מהרגע שיצאנו מרצועת עזה יש לנו אפס שליטה על מה שמתרחש שם, והם מצטיידים ומייצרים נשק, חופרים מנהרות שמגיעות לתוך יישובים צמודי גדר, ואנחנו יכולים לצאת במבצע כל שנה או שנתיים, אבל הם לעולם יחזרו לשגר טילים לעבר יישובים אזרחיים, כי יש להם את חומרי הגלם ויש להם את הרצון, ואת הרצון הזה אף פיסת נייר לא תשנה.

אני מרגישה שלא עוסקים בזה מספיק, אף על פי שברור לכל שברשות הפלסטינית (ביהודה ושומרון, כי ברצועת עזה שולט החמאס) מתבצעת הסתה במוסדות הלימוד, אף על פי שהדרישה לשחרור מחבלים תמורת משא ומתן עם מדינת ישראל הייתה צריכה להדליק את כל הנורות האדומות בקרב הציבור והממשלה, אף על פי שמתרחשים כאן פיגועים, וזה לא משנה כמה קורבנות סופרים, משנה כאן הכוונה, והכוונה היא כוונת זדון.

אין מה לדבר על הסדר, אין עם מי לדבר בצד השני, וקרוב לוודאי שלא יהיה עם מי לדבר.

רציתם להציע "פינוי-פיצוי" לתושבים ישראלים ביהודה ושומרון? תציעו את זה לרשות הפלסטינית.

הם לא חייבים לקבל את זה, ולמען האמת, אני יוצאת מנקודת הנחה שרוב התושבים שם רק רוצים להתפרנס בכבוד ולגדל את הילדים שלהם, לשלוח אותם ללמוד כדי שיהיה להם יותר טוב, כמו רוב הישראלים, כמו רוב אזרחי מדינות המערב.

עם רוב האנשים אפשר להסתדר, עם המנהיגים שלהם - זה כבר סיפור אחר.

אבל הסכמי שלום לא נחתמים בין אנשים, אלא בין מנהיגים, ולכן לא יוכל להתגבש הסכם שכזה, כי אין למנהיגי הרשות הפלסטינית כוונה למלא אחר הכתוב בהסכם, הם רק רוצים לקבל, ואחרי שהם יקבלו את מה שהם רוצים, זו סתם עוד פיסת נייר, העיתון של אתמול שילך מחר למיחזור.