זו צעקה חרישית.

היא נשמעת רק בפנים, ולא יוצאת החוצה לעיתים קרובות.

היא מפלחת את הגוף, שורפת את העיניים, מרעידה את הגפיים.

כמה כואב, ככה שקט.

הדממה הזו כל כך חזקה, מכאיבה, הורגת באיטיות מייסרת.

מצמצמת את אוצר המילים, מכווצת את השפתיים עד שהן מלבינות.

מדי פעם מגיעה ההתרסקות, רגע שבו נדמה שזה הרגע להתפרק לגמרי, אבל הכאב לא נגמר, לא נפרק העול.

אז אני נזכרת במה שנשאר, ואין לי שום דבר להגיד כבר, כי נאמרו כבר כל המילים שיכלו להיאמר, והן רק חוזרות על עצמן בתוך הראש שלי, מביאות אותי לחשוב שאולי כבר חציתי את הקו ולא שמתי לב.

אני מרגישה שהגוף כבר עייף, אני יודעת שזה הורג אותו, אבל אף אחד לא יאמין לי אם אטען שהבדידות הורגת את הגוף וגורמת למחלות.

אז אני טוענת שהבדידות גורמת לדחק, מצב בלתי אפשרי כשהוא נמשך הרבה זמן, מצב שידוע שהוא לא בריא, אולי עכשיו אני נשמעת קצת יותר שפויה, כשאני מנסה להסביר ולטעון שהמצב הגופני שלי נובע מהמצב הנפשי.

אני רוצה לצרוח את זה, אני רוצה להאשים את אלה שנטשו: תראו מה עשיתם לי!

אני תוהה האם זה ישתפר במידה ואצליח לצאת ממעגל הקסמים הזה, והמחשבה היחידה שעולה לי בראש היא שכבר אין הרבה סיכוי.

הזמן שעבר גרם גם לי להסתגר ולאבד אמון, להתרחק מהחברה שמנדה אותי, ואני אפילו לא יודעת למה, אני יכולה רק לנחש.

את החלל של הדממה אני מנסה למלא ברעש, אבל גם הוא לא משכיח ממני את העובדה שאני לא זוכרת מתי לאחרונה הרגשתי שיש לי על מי לסמוך.

אני מנסה להחזיק חזק, אבל הידיים רועדות והגוף מותש.

זה נהיה קשה יותר מיום ליום, אחד המקרים שבהם הזמן לא מרפא, אלא רק מעמיק את הפצעים.

אי אפשר להתרגל לזה, גם אם מאוד רוצים בכך.

הייתי רוצה שזה יהיה שום דבר שכזה, אבל זה מפריע למהלך התקין של החיים, ושום דבר כבר לא תקין אצלי בעצם.

השגרה שלי כוללת מחשבות על הבדידות ועל הדיכאון, בעיקר על הבדידות, הרבה כאב, כעס ותסכול ממה שאין וממה שהייתי רוצה להשיג.

רצון עז להפסיק להרגיש, והפרשנות לא חשובה, רק שזה ייפסק, ריבונו של עולם, עשה שזה ייפסק.

כל כך רציתי להיות במקום אחר, שמח יותר, טוב יותר.

נדמה שכל מה שאני עושה נידון מראש לכישלון, ואני שוב תוהה אם יש גורל שאי אפשר לשנות.

בפנים אני צועקת, צורחת ומשתוללת, הכאב עושה את שלו והתסכול הפך למלווה קבוע, אבל בחוץ אני אמורה להיראות כמו כולם, כאילו כלום לא קורה בפנים, רק שמדי פעם המילים מגיעות לקצה הלשון, ואני עוצרת אותן שם.

לא להגיד שרע לי, לא לספר שאין לי חברים, לא להתלונן על כך שנודיתי מהחברה כבר מזמן, ולא הבנתי את זה עד לאחרונה.

אז אני צועקת את זה בפנים, בשקט, והכאב לא נראה כלפי חוץ, גם לא ההתמודדות הארוכה שלי עם הדיכאון והבדידות, גם לא מה שהגיע אחריהם.

צעקה חרישית, כמו הדממה שמקיפה אותי.