זה נהיה קשה יותר ויותר, ומדי פעם נדמה לי שזה לא צריך להיות ככה, אלא בדיוק להפך, כי יש הסתגלות למצב, אבל בפועל, כמובן, המציאות מנצחת את ההיגיון.

אני מודעת למצב, אבל לא מקבלת אותו, זה משהו שנע בין תקווה לחוסר אחיזה במציאות, אשליה.

לא מסוגלת לקבל את המצב הזה, את הבדידות והנתק, את השקט הזה שמשבש את הדעת.

את הרעש ניתן להפר, מוסיקה היא חלק מההתמודדות שלי כבר שנים, אבל הנתק הזה נשאר.

להחזיק חזק זה לא פשוט, בהתחלה זה נראה ככה, כי עוד מעט זה ייגמר, ואני רק צריכה להחזיק עוד קצת, ואז זה נהפך להרגל, ושוב ניסיונות לשבור את קירות הבדידות, לצאת מהבור החשוך הזה, ולהחזיק עוד כדי לצאת, ואז מגיע השלב שהמציאות סוטרת לי בפנים מדי יום, השקט הזה הוא לא טבעי, ואני כבר לא יכולה להחזיק כל כך חזק, חייבת לשחרר, אבל חייבת להישאר עם חוסר הקבלה, בין תקווה לאשליה.

מצב משונה שכזה, ההתמודדות הארוכה מתישה ושוחקת, ואני מרגישה שאני כופה על עצמי להחזיק חזק, ואין לי מושג בשביל מה אני עושה את זה, כי זה לא משפר את המצב.

מלחמה שבה כל יום הוא קרב, ואנשים לא יבינו, מה כל כך נורא, זה לא סרטן או מחלה איומה אחרת, ולמה אני מנפחת את זה, הרי יש אומללים ממני, והתשובה היחידה שיש לי היא הפשוטה ביותר: צריך לעבור את זה כדי להבין את זה, ואני האחרונה להמליץ על ההתנסות הזו.

אני לא נחשבת לבעלת צרכים מיוחדים, אין תעודות שמעידות על זה, המורכבות של זה היא בתהליכים הפנימיים שאני עוברת, אין דרך לכמת את זה או לאמת את זה.

דברים שפעם עזרו כבר לא משפיעים, ואני תוהה מה הלאה, לאן ממשיכים מכאן, איך מעבירים את הזמן עד שיימצא פתרון?

זה מה שנהיה קשה יותר: כשדבר שעזר פעם כבר לא משפיע, כשהאחיזה מתרופפת, כשהזמן עובר וכל זה נשאר בדיוק אותו דבר כפי שהיה לפני שנים.

אני לא מצליחה להבין את הסיבה לזה, למה זה קרה לי בכלל?

איך הגעתי למצב שאי אפשר לצאת ממנו, הרי לפני כן חשבתי שאני דווקא משתלבת, אבל אז... משהו קרה, ואני דווקא יכולה להצביע על נקודת זמן, ויכולה לשער סיבות, אבל לא יכולה להוכיח.

גרוע מזה: אני לא יודעת איך לתקן את זה, איך לצאת מזה, אני בבור הזה כבר יותר מדי זמן.

מדי פעם אני חושבת שוב על כך שאולי כבר אין לי סיכוי לצאת מזה, רק בגלל הזמן שעבר, כי הנתק הזה הוא ממושך מדי, כי אולי כבר שכחתי את מה שיכול לעזור לי.

הבדידות הגיעה קצת אחרי הדיכאון, וגם אם מדי פעם הדיכאון נשאר למטה, הוא תמיד חוזר, צף ומשתלט, לוקח פיקוד, ולא, זה לא משנה אם אני רוצה או לא רוצה, ואחרי הבדידות הצטרפו עוד כמה רכיבים, כמו תסכול, פחד, ייאוש, כעס וחוסר שקט.

אחרי שניסיתי לטפל בדיכאון, הבנתי שהוא אמנם היה כאן קודם, אבל הבעיה הגדולה שלי כיום נובעת מהבדידות, שהיא אולי תוצר לוואי של הדיכאון שחוויתי אז, אבל היא גם מגבירה את עוצמת הדיכאון כיום, והוא מגיע מדי פעם, בגלים, לפעמים הם קצרים ולפעמים ארוכים, אי אפשר לכמת את זה ולבדוק את זה, אבל אני מרגישה את זה.

יותר מדי מזה נשאר בפנים למשך יותר מדי זמן, וכשזה נשאר בפנים, זה משפיע כמו רעל.