אין
שינוי.

קו ישר
בצג, הספרה
אפס בצד.

החלטתי
לנסות שוב להשתלב בחברה,
בצורה קצת אחרת.

אני
תמיד מחפשת את ההזדמנויות האלה,
אני בטוחה שיש שיגידו
שלא, אבל
אני לא חוזרת למקומות שאני לא רצויה בהם
ולא מנסה יותר ליצור קשר עם אנשים שדחו
או זלזלו בעבר,
רק כי אני כבר מכירה
אותם.

אין
לי כוונה להיפגע שוב מאותם האנשים.

העניין
הוא שכאן אנחנו במדינה קטנה,
כולם מכירים את
כולם, ויש
סיכוי טוב לפגוש את אותם אנשים מדי פעם.

קשה
להסביר את זה, זה
לא שהמדינה קטנה מדי בשבילי והעולם הוא
גדול, אבל
במידה מסוימת,
זה כאילו שאני לא
מתאימה לכאן באופן כללי,
ואני רוצה לשנות את
התחושה הזו.

עברתי
את שלב שבירת הגב,
זה כבר מעבר לזה,
יש לזה השפעה לא
מעטה עליי.

חלק
מהעניין זה שבראש מסתובבת לי המחשבה שאין
לי חברים, אבל
אסור לי לפלוט את זה,
כי אז,
אם מישהו ישמע,
יגיעו שאלות שבמישרין
או בעקיפין יטילו את האשמה עליי,
ובשלב הזה,
אני לא יכולה להבטיח
שאני אגיב בקור רוח.

זה
נושא רגיש אצלי,
ככה זה כשמשהו שובר
את הגב שלך, שנים
של בדידות שוברות את הגב ואת האמון.

החיים
מורכבים מסוגיות שונות,
אצלי בראש הסוגיה
הראשית היא הבדידות,
אבל רק כלפי פנים,
כלפי חוץ יש דברים
אחרים.

לא
הפסקתי להתעניין בפוליטיקה,
לא הפסקתי להתעניין
במה שמסביבי, אבל
רמת העניין שלי ירדה,
כי אני
מוטרדת מעניינים אישיים (הנה,
האדישות
הזו שאני מאמינה שהיא מאוד בעייתית,
מגיעה
גם אליי), אבל
יש אירועים נקודתיים שיכולים לעניין אותי
ואפילו להרגיז אותי.

זה
שוב השקט הזה.

שקט
שיש בו את האמת המרה ואת כל הפחדים כולם,
את המחשבות
שחוזרות בחסות הדממה האפלה.

ויתרתי
על כל החלומות שלי פרט לאחד,
והקפדתי
לאחוז בו חזק,
וגם זה
נהיה קשה,
הדרך
היחידה להמחיש את זה היא להחזיק חפץ כלשהו
עד שהאצבעות משנות את צבען,
עד שהידיים
רועדות, עד
שהחפץ נשמט ארצה.

אני
לא מתפלאת על כך שבשנים האחרונות הבריאות
שלי לא בדיוק הולכת ומשתפרת,
ואני לא
כותבת על זה כי אני לא רוצה להתחיל,
אבל לפחות
חלק מסוים מזה מושפע מהמצב הזה,
וזה
מטריד, כי
זה אומר שכרגע אין סיכוי גדול לשיפור.

בגיל
אני עוד צעירה,
אבל אני
לא מרגישה צעירה וחיונית,
אני רק
מרגישה את הקושי להתמודד עם כל זה,
ולא מבינה
איך הצלחתי עד היום להתמודד בדרך לא דרך,
אבל כנראה
שהמצב הבריאותי משקף את הדחק ואת חוסר
האונים, כי
הגוף מגיב,
הגוף
יהיה זה שיספוג תמיד.

זה
נכון בגיל צעיר כמו שזה נכון בגיל מבוגר,
גם בקרב
ילדים וגם בקרב קשישים,
גם בקרב
אלה שבאמצע.

אבל
אף אחד לא מדבר על אלה שבאמצע,
כשמדברים
על ילדים מזכירים נידוי וחרם,
בקרב
קשישים כבר קוראים לזה בדידות ומנסים
להסביר כמה שהיא מסוכנת,
אבל אלה
שבאמצע די שקופים,
לא
מעניינים,
אולי לא
ידועים.

לפעמים
זה נוח לא לדעת,
ככה לא
צריך להסתכל למציאות בעיניים,
לראות
שיש רבים יותר משחשבו.

זה
מזכיר לי שבאף אחד מהמפגשים האחרונים שלי
עם רופאים לא שמעתי אף שאלה בנוגע למצב
הנפשי שלי,
זה לא
חלק מהנוהל,
לדעת מה
קורה בחיי המטופל,
רק שאלות
הנוגעות להרגלים מאוד מסוימים,
לא שאלות
הנוגעות למצב נפשי ולרשת ביטחון חברתית.

גם
לאפס יש משמעות.