הדיכאון ממאן לעזוב.

זה לא חדש, אני יודעת שאני חלשה מכדי לגרש אותו, אבל קשה לי עם חוסר השליטה בחיי.

לא שיש בהם הרבה, לא שיש הרבה להפסיד...

דברים קורים מסביב ולפעמים אני מרגישה שאני לא מוכנה, אבל הזמן לא עוצר ואין זמן להתכונן לדברים מסוימים.

המאבק הפנימי הזה עדיין קיים, הרצון להפסיק את כל זה, והרצון להמשיך הלאה ולנסות לעשות משהו.

יש שקט מבורך ויש שקט מקולל, ואני מרגישה שאני מוקפת בסוג המקולל, ושוב, מנסה להפריע לו, אבל זה לא אותו הדבר, לדבר עם בני אדם ולהאזין למוזיקה.

אני מעסיקה את עצמי, אבל לא יכולה להתחמק מהמחשבות, לא יכולה להתחמק מהבדידות.

ככה מאבדים את השפיות, בדיוק ככה: בדידות שהולכת וסוגרת, דיכאון שלא עוזב, כעס אדיר, פחד וייאוש שרק מתגברים עם השנים.

אם המציאות כל כך עגומה, אולי עדיף שלא לראות ולא להבין אותה, אולי עדיף לחיות בבועה, בעולם משלי, רק לא לחשוב על זה.

למה אני צריכה להילחם על זה בכלל?

שום דבר לא מרפא את הדיכאון, הכתיבה לא עוזרת כלל, כדורים לא עוזרים, הסחות הדעת כבר מזמן לא פועלות, כל מי שהכרתי התרחק.

אני אמורה להיות שמחה ומלאת מרץ לפעול עכשיו, אני אמורה לחיות את החיים שלי, אבל מה הם שווים בכלל?

אני מדוכאת ואומללה, מותשת משנים של מאבק כושל בדיכאון ובבדידות, לא מסוגלת לצאת מהמעגל הזה, לא בריאה, מרגישה כמו נטע זר.

תמיד הייתי שונה, וזה לא מפריע לי היום (פעם רק רציתי להיות כמו כולם), אבל מפריע לי שאני לבד עם השוני הזה, וזה לא שאני עד כדי כך שונה, אבל אני מרגישה כמו מפלצת, יצור לא רצוי.

אני לא יודעת מה לא בסדר אצלי, אין לי אפשרות לטפל בזה, וזה מתסכל.

החזקתי חזק עד היום, אבל אני לא יודעת מה יהיה מחר, הקושי מתגבר מיום ליום ואין כרגע שום סימן לשיפור.

היו לי מטרות, יעדים, אפילו רשמתי אותם על פיסת נייר, בגיל הזה כבר הייתי אמורה לעמוד בשניים מהם, אני אפילו לא קרובה לראשון.

כל החלומות התנפצו או שנאלצתי לוותר עליהם, ואני מחזיקה חזק באחרון, כי אני חייבת, כי אי אפשר בלי שום דבר להיאחז בו, כי קשה לי להתמודד גם כך.

כל התכניות שלי השתנו, כורח המציאות, ואפשר להגיד שלפעמים אין ברירה אז מקבלים את זה, אבל אני עדיין לא מקבלת את רוע הגזירה, לא יכולה לקבל את הבדידות בתור גזירה משמיים, כי עם גזירה כזו, אין טעם של ממש לחיים, הם רק הישרדות ותו לא.

אם רק היה לי משהו, אילו רק יכולתי לדעת איך להשיג את זה...

אבל אין לי פתרון, אני לא יודעת איך לצאת מזה, ומה שנשאר זה רק לשרוד יום נוסף כדי להתמודד מחדש ביום המחר.