אני נשאבת לזה שוב ושוב.

זה מושך אותי בכל פעם מחדש, ואני לא מופתעת, חלשה מכדי להתנגד.

הייתי רוצה לשכוח שאני לבד, להתעלם ולעבור הלאה, אבל זה חלק מהמלכוד של הבדידות.

אי אפשר להתעלם מזה או לשכוח מזה, אי אפשר לצאת מזה לבד, כי זו מהות הבעיה: לבד ושוב לבד.

שקט שמופרע בצורה מלאכותית, דממה שמשתררת ומעוררת את כל השדים לצאת ממחבואם.

"… And yet I fight

And yet I fight

This battle all alone

No one to cry to

No place to call home...”

(“Nutshell” / Alice in Chains)

אני לא יודעת למה אני ממשיכה ככה, למה אני לא עוצרת את זה, לא מבינה למה אני מחכה כל כך הרבה שנים, הרבה יותר פשוט לסיים את זה.

אולי אני שורדת מטבעי, אולי אני פחדנית מטבעי, אולי אני מנסה להוכיח לאחרים, נקמה משונה שכזו.

הכעס עדיין כאן.

לא ציפיתי שהוא ייעלם, אי אפשר למחוק את מה שהיה, אני לא מסוגלת.

להחזיק חזק זה לא קל, ועם זאת, מדי פעם ישנה תחושת ניתוק.

מנגנון הגנה שלי, להתנתק כדי לשרוד.

הדממה יכולה להוביל אותי למחוזות לא רצויים, ונדמה שהכעס נבנה בשעות האלה, כשהמוח משתוקק לגירוי שמיעתי, וכל מה שנשאר לו אלו הזיכרונות ההם.

היצירתיות מתה, נשאר רק יצר ההישרדות, ואני באמת לא מבינה אותו, נגד מה אני נלחמת בדיוק?

רציתי שיהיה לי טוב, אבל אני לא יכולה ליצור את הטוב הזה לבד, לא יכולה להיות זו שמביאה את עצמי למקום הטוב הזה.

אולי יש אנשים שמסוגלים, ואולי הם פחות מותשים ממני, או שאולי הם יצירתיים ממני, או שהם חזקים ממני.

קשה לי להחליט האם אני חלשה או חזקה, כי מצד אחד, אני לא מסוגלת לנצח את הבדידות ואת הדיכאון, ומצד שני, אני עדיין חיה, עם כל הבעיות שלי.

הייתי רוצה לשים את כל זה מאחוריי, לספר כמה שהחיים יפים, להגיד שאני מאושרת ולהתכוון לזה, לחייך ולא כדי להסתיר את הסערה שמתחוללת בפנים.

זה לא קורה, וכנראה שלא יקרה בעתיד הקרוב.

אני מנסה להתמודד, אבל אני לא בטוחה שאני עושה עבודה טובה כשזה מגיע להתמודדות עם הדיכאון, הבדידות ונספחיהם.

הדרך שלי הייתה ונשארה אותה הדרך, להחזיק חזק, להפריע לדממה בכל דרך, לנסות למצוא עיסוקים אחרים שיסיחו את דעתי.

אני משערת שזו לא דרך ההתמודדות הגרועה ביותר, הרי אני עדיין כאן, לא חציתי את הגבול הזה שבין השפיות לאובדנה.

אבל זה לא מספיק, זה לא פתרון, הבעיה נשארה, לפעמים היא מתגברת, לפעמים אני על סף התמוטטות מוחלטת, לפעמים אני מתפרקת.

עשר שנים זה יותר מדי, עשר שנים שבהן בדרך-לא-דרך התמודדתי עם הקשיים, שניסיתי לטפל בדיכאון והבנתי שזה לא באמת הדיכאון שצריך לטפל בו, ואלו עשר שנים אבודות.

מבחינה מסוימת, המצב הולך ומחמיר עם השנים, כך שנהיה קשה יותר לצאת מזה.

אבל אני, משום מה, ממשיכה להחזיק חזק, ולא מצליחה להבין למה, הרי אני יודעת שזה רק יהיה גרוע יותר.

אולי אני רוצה לקבל הוכחה לכך שאני טועה, ואולי לזה אני מחכה.