לפעמים אני מוכנה להישבע שלדיכאון הזה יש מחזוריות, סדר קבוע.

ימים קשים שנפרשים על פני תקופה, ואז חזרה לשגרה הזו, וחוזר חלילה.

האמת היא שלא מדובר בפרק זמן קבוע, אבל כנראה שזה חלק מהדיכאון.

השבועות האחרונים נראים די קשים, חוסר יכולת לקום, להתרכז, או בכלל לצאת מהבית.

בשביל מה לצאת אם אין חברים בכלל?

שנה אזרחית חדשה מתחילה ממש עכשיו, ואני לא יודעת אם יש טעם לקוות שהשנה הקרובה תהיה שונה, או לייחל לכך שהסיוט ייגמר בצורה אחרת.

הדממה הזו מוציאה אותי משיווי משקל.

אני מאמינה בקשר שבין גוף לנפש, פחות במחשבה שיוצרת מציאות, מתוך ניסיון העבר שמוכיח שגם כשרוצים, גם כשמנסים, זה לא תמיד מצליח.

אני מאמינה שדחק גורם לתגובות גופניות, ואני מאמינה שהבדידות יוצרת מצב של דחק, ושככל שיש יותר גורמים שמצטרפים אליה, כך המצב יחמיר.

אני מאמינה שלא עשיתי שום דבר כדי להרחיק אנשים ממני.

אני לא מושלמת, אבל אף פעם לא הייתי חלק בלתי נפרד מהחברה, אף פעם לא היה לי קל מבחינה חברתית.

רציתי להיות, השתדלתי, זה לא נעים להיות הדחויה, המנודה.

הפחד הכי גדול שלי היום הוא להישאר לבד, וזה נובע בדיוק מכך: ניסיון העבר.

השנים עוברות והספרות מתקדמות, ואני לא יכולה להתקדם.

אני תקועה במקום כבר שנים ואין לי כבר שום דבר חדש להגיד, אני מרגישה שאין לי מה להגיד.

אני מרגישה שאין מי שיקשיב.

העצב והאומללות מצטברים בפנים, גוש עצום ממדים שדורש פירוק מידי, לפני שייגרם נזק חמור.

אבל אולי הנזק כבר נגרם.

שנים ארוכות שנעלמו, שנות הנעורים, הזמן שבו אמורים לפרוח, זה הזמן שבו אני התחלתי לנבול.

הגוף הראה את האיתות הראשון כבר מזמן, אבל אני הקשבתי למה שאומרים ולא לגוף, ולא הבנתי את הנזק האדיר שמתהווה כאן.

לא חשבתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, חשבתי שאם אני אנסה, אני אוכל לצאת מזה.

הזמן פעל נגדי.

היום אני מפחדת אפילו לנסות.

מפחדת מהכישלון, מפחדת מדחייה, מפחדת מתחושת העלבון הצורב שאני מכירה היטב.

עוד כישלון אחד ירסק אותי לחלוטין.

זה לא שאני לא רוצה, אבל לפעמים הפחד משתק.

הדיכאון משתק.

זה לא עובר מעצמו, לא, הייתי רוצה, רבים היו רוצים, אבל זה לא.

זה נטוע עמוק מדי, ולנצח יישאר סימן, כי אין החלמה מוחלטת, אלא רק הקלה בתסמינים, וגם זה לא תמיד קורה. לי זה לא קרה.

המחזוריות נמשכת ואני ממשיכה להחזיק חזק, בינתיים.