אני לא מחוברת למציאות.

התנתקתי כדי שזה לא יכאב יותר, כדי לשכוח לכמה שיותר זמן, גם אם זה צף מדי פעם.

זו הדרך שלי להתמודד.

יש לי מספיק מכאובים גופניים, אני לא צריכה גם את הנפשיים.

אין לי אפשרות להילחם בזה לבד, זה הלקח.

כבר שנים שאני מנסה ומפסידה בכל יום מחדש.

יש לדברים האלה נטייה להצטבר, להתפשט, לאכל את כל מה שמסביב.

כשמחברים את כל המרכיבים, את הכעס, התסכול, הייאוש, הפחד, הדיכאון, הבדידות, הכאב, העלבון, יוצא משהו רע, רע מאוד.

המרירות בולטת על הפנים, הגוף מזדקן, קשה יותר לתפקד.

יש שיגידו שאני עדיין צעירה, זה לא צריך להיות ככה, אבל אני רק רוצה לצעוק, לצעוק על אלו שנידו והחרימו והתלחשו מאחורי הגב, לצעוק על אלו שהעליבו ופגעו, להאשים אותם עד שהם ירגישו רע כמעט כמוני.

שלא יוכלו להירדם בלילה ולא ירצו לקום מהמיטה בבוקר.

שיילחמו בכל יום נגד הדיכאון כמוני, שילכו לבדיקות כמוני, שיכאב להם כמו שלי כואב.

נקמה.

אחרי כל השנים, אני רוצה שגם להם יהיה רע, רע מאוד.

שיעברו את המסלול שעברתי, כי רק ככה הם יוכלו להתחיל להבין.

האמת היא שאף אחד לא עבר ולא יעבור בדיוק את מה שעברתי, ואני לא יכולה להאשים רק אדם אחד בכל זה, אבל למה להחמיר את המצב?

בשביל מה כל זה היה?

אני נלחמת בעצמי וביצר להרוג את עצמי.

זו אני מול המחשבות, ואני מתמודדת באמצעות התנתקות.

ריחוף בחלל, אם תרצו.

יש בי הרבה כעס, זעם.

אני לא יודעת אם זו "תופעת לוואי" של הדיכאון, אבל הבדידות בהחלט לא עוזרת להיפטר מזה.

היו לי תקופות טובות יותר, רגועות יותר.

בעבר קיוויתי לצאת מזה, למצוא את המקום שלי ושבזה כל הסיוט ייגמר.

היום אני כבר מבינה שכל תקווה שכזו היא אשליה, זה לא באמת יקרה (ואם זה יקרה? איך אני אדע שזה באמת קורה?), זו לא נבואה שחורה, זה עניין של ניסיון.

לא היה לי אכפת לנסות שוב, אבל אם יפגעו בי, זו תהיה הפעם האחרונה.

נלחמתי כל כך הרבה, ואין לזה סוף.

כל מה שהייתי צריכה זה שיהיה מישהו שיעמוד לצדי, זה כל מה שהיה צריך כאן, אבל לא זכיתי לזה.

התעייפתי והגוף שלי ביקש מנוחה, המערכות השתבשו.

נקודות שבירה שבכל אחת מהן משהו אחר קורה, מערכת אחרי מערכת.

אף אחד לא משלם את המחיר, חוץ ממני.

אני לא יכולה לנקום בהם, אין דרך כזו, מה גם שזה לא יעזור לי לפתור את הבעיה.

אבל מותר לי לכעוס, מותר לי לבטא את הזעם שלי, מותר לי לקוות שהם יחוו כאב דומה לשלי.

רק כדי שיבינו.