בחיי שאין לי מושג איך אני שורדת מיום ליום.

טשטוש שכזה, שום דבר לא ברור, אין מטרה ואין מחשבה על עתיד.

אין עתיד.

מבחינתי, זה יכול להסתיים היום.

אני לא רוצה לדעת מה האבחנה, אני לא רוצה לשמוע שאין מה לעשות, אני לא רוצה להיכנס שוב לסחרור הזה.

אבל בשביל זה שרדתי עד עכשיו, לא?

כדי לדעת מה הורג אותי, מה גורם לי להרגיש כל כך רע, אבל אולי אני לא רוצה לשמוע שזה רק יחמיר, שזה מאוחר מדי, שהנזק נעשה.

זה קשה שבעתיים בלי תמיכה חברתית.

כל המחלות, כל הבעיות, זו רק אני מול העולם ומול עצמי.

הכעס לא מרפה, כי אני לבד בכל התהליך הזה, זה לא צריך להיות ככה, אבל מסתבר שאצלי זה ככה.

רק פעם אחת שמעתי התעניינות מהצוות הרפואי בנושא תמיכה חברתית, גם להם לא אכפת.

כאילו שזה לא משפיע, התעלמות מוחלטת מקשרי גוף-נפש, התמקדות במחלה ולא באדם.

אני רוצה לפרוש, לנוח, להיות רחוקה מכאן, כבר שנים שאני רוצה את זה, אבל המצב משאיר אותי כאן.

גם החשש משאיר אותי כאן.

החשש שמא הבדידות לא תעזוב אותי במקום אחר, שגם שם יעדיפו לא לראות אותי, שגם שם אני לא אצליח ליצור קשרים.

אחרי שנים של בדידות, שוכחים איך יוצרים קשרים ואיך שומרים עליהם.

לא שהייתי אשפית, כן? אפילו לא שמתי לב שההתעניינות בי הייתה מזויפת, לא שמתי לב שתמיד הייתה חומה בצורה ביני ובין השאר.

תמיד הייתי שונה, אבל שכנעתי את עצמי שיש שביב של תקווה, גם כשידעתי שאסור לי להאמין לזה. כן, זה מורכב.

אני לבד ולא יכולה להתרגל לזה.

אני בולעת את המילים כי לדבר לקירות זה לא פחות מתסכל, בולעת אותן ומתחילה לשכוח איך לדבר, הדיבור השוטף שלי נעלם והתחלף בגמגום.

אני רק רוצה לברוח מכאן.

רציתי להרגיש רצויה, אבל אני מרגישה שזה כבר לא יקרה כאן.

לפעמים נדמה לי שאם יש משהו שהתחדד אצלי, זו התחושה הזו, שאני לא רצויה, אולי זה מנגנון הגנה, אבל לפעמים זה ברור מאוד, בעיקר בדיעבד, כי לא ראיתי את הסימנים אז, או שלא רציתי להאמין.

כנראה שהטשטוש הזה משמש מעין מנגנון הגנה, אם אני לא ארגיש את זה בחדות, היום יעבור יותר בקלות.

לא כל הימים הם כאלה, ואין לי הסבר טוב, זה פשוט ככה, יש ימים שעוברים עם המון כאב ויש ימים שבהם אני מצליחה להתעלות מעל זה.

זה תמיד כואב, זה רק תלוי עד כמה.