אני כבר לא מנסה לכתוב על אקטואליה.

זה לא שאין לי מה להגיד, יש לי הרבה, אבל המילים האלו מתאדות מהר, וממילא יש רבים אחרים שכותבים, הרבה יותר ברור ממני, הרבה יותר חכם ממני.

בזמן האחרון אני סובלת מכאבים שקשה להסביר, עדיין לא מצאו למה, כנראה שגם לא ימצאו.

הקטע הכי גרוע הוא להחניק את המילים בפנים.

איך ממשיכים לסבול ככה?

אני לא לוקחת משככי כאבים, לא רוצה להוסיף עוד כדורים לשגרה שלי.

ממילא אני מבולבלת ושכחנית, יש לי הרגשה שכל נורות האזהרה נדלקו, אבל אף אחד לא רואה.

הכעס שלי לא נעלם, אולי אפילו מתגבר עם השנים.

ככל שעובר יותר זמן, הסיכוי להחלמה פוחת משמעותית, קצת כמו זיהום שמתפשט בכל הגוף, קצת כמו סרטן, רק כי שכחו לבדוק אם יש כזה.

לא רציתי שזה יקרה, לא רציתי שזה יתפשט ככה, אבל אני לא שולטת בזה.

עדיין לא הצלחתי להבין למה בכל השנים ובכל המקומות לא הצלחתי להתחבר עם אנשים, ואני קצת חושבת שזה קשור לתרבות כאן, לזה שאני לא חלק, אף פעם לא הייתי, אבל אולי יש משהו מעבר, משהו שאני לא רואה ושלא מספרים לי עליו.

זו מחשבה מטרידה מאוד, שיש משהו שאני לא יודעת על עצמי, משהו שמרחיק אנשים ממני.

כן, אני חופרת לעצמי, מחטטת בפצע הפתוח הזה, כי משהו כאן לא מסתדר, איך יכול להיות שדווקא אני נשארתי לבד, איך יכול להיות שזו הגזירה שנגזרה עליי?

האם יש בי כל כך הרבה רוע, שזה מה שמגיע לי? האם תמיד היה בי הרבה רוע?

אני חושבת שהרוע מגיע ומתחיל לחלחל, שתיל שנשתל.

השקט הזה הוא נוראי, הוא מאפשר לכל המחשבות להיכנס, להסתובב בחופשיות ובמהירות שהן רוצות.

יש לי הרגשה שזה לא משנה לאן אלך, לעולם לא אהיה רצויה. אף פעם לא הייתי.

רציתי שיהיה מקום שאליו אהיה שייכת, רציתי שזה יהיה כאן, או בכל מקום כבר, כי מה זה כבר משנה?

אבל הזמן עובר ואני עדיין לבד, אני מרגישה את היחס אליי.

גם אם יש רבים אחרים כמוני, מה זה כבר משנה? בסוף אנחנו מסתגרים מפני העולם כי נמאס לנו להיפגע ולסבול.

אני חושבת שהסוף שלי יהיה קצת אחר.

לא, אני לא באמת מאמינה שיהיה טוב (כי זה שמאמינים בנס, לא אומר שהוא יקרה), אני מאמינה שיש גבול ליכולת שלי.

רק רציתי חיים יותר טובים, מה כבר ביקשתי? מסתבר שגם זה יותר מדי.