שלושת החודשים האחרונים היו סיוט, יחד עם הכמה שלפניהם. במחשבה לאחור, אני לא מבינה למה לא נכנסתי לעדכן, אבל כרגע כל מה שנותר להגיד על זה הוא 'Oh Well'.

השיעור האחרון היום היה שיעור חינוך, עם חצי כיתה. בניגוד לשנים האחרונות, שבהן פשוט "דילגו" על שיעורי חינוך כאילו לא היו קיימים, המחנכת שלנו רוצה לעשות אותם. בסדר מצידי, כי בסך הכל אני יושבת וקוראת עוד שעה בבי"ס, או כותבת, ככה שזה באמת לא מפריע לי. I promise you.

שיעור חינוך האחרון לא היה אמור להיות שונה מהאחרים: לשמוע אותם מתלוננים על המורים, לשבת, לקרוא (סביר להניח שאת האובססיה החדשה שלי, "עלובי החיים", בפעם המאה) ולשתוק. אבל כששמעתי איך הם מדברים על איך שא', אני אקרא לו, מציק להם, עוקב אחריהם ומשגע אותם השתגעתי בעצמי. אבל לא מהסיבה שהם חשבו.

הטיעונים שלהם היו כאלה: הוא רואה אותנו עושה משהו, וגם הוא עושה אותו. אני אומרת- הוא כמו ילד קטן, מנסה להשתלב בכיתה ובחברה שלכם ע"י חיקויים של מה שאתם עושים, כמו שילד קטן מחקה את המבוגרים. אותו סיפור. הם אמרו - הוא מעצבן. אני אמרתי - תתעלמו, אם זה כל כך מפריע לכם. ואז הם אמרו משפט שעצבן אותי - אנחנו לא יכולים, זאת אשמתו.

בשלב זה הגיעה ההתפרצות הראשונה מהשתיים. הראשונה היתה משהו בסגנון 'אם אני הצלחתי להתעלם מרוב הכיתה בחודשים האחרונים, אתם יכולים להתעלם מאחד. חשבתם פעם על איך אתם מתנהגים אליו, ולא הוא אליכם?'. כולם שתקו, אבל המשיכו בדיון אחרי זה, עם אותן טענות. כמעט דפקתי את הראש בשולחן (מילולית), אבל אז הם אמרו עוד כמה משפטים שממש עצבנו אותי ופה הגיעה ההתפרצות השניה.

אני פאקינג צעקתי עליהם שאני שונאת את הכיתה, מה שנכון לגמרי. שנמאס לי מהתלונות הבלתי פוסקות שלהם כי אין להם מושג איך זה להרגיש בצד השני של המטבע, כשכולם מתעלמים ממך, כשאתה מרגיש יותר כמו נטל מאשר כמו חלק, כשכל מה שרוצים לעשות זה לברוח. הם לא יודעים איך זה להרגיש לאבד את האנשים שאז היו החברים הכי טובים שלך כדי שיהפכו ללא יותר מזנבות. כולם פשוט ישבו ובהו בי בשקט, ולשניה זה היה כל כך מבהיל שכמעט התעלפתי שם. הלב שלי דפק כמו מטורף, אבל האמת שהרגשתי הקלה, כי בסך הכל, זאת האמת. ואמרתי פחות או יותר את כל מה שעברתי בזמן האחרון איתם- ההתעלמויות, הפסיכיאטר, האיבוד שפיות, ההתמוטטות הנפשית... הכל, פחות או יותר.

I left them speechless. And I'm proud of it.

האמת, שלא נראה לי שמחר יהיה שונה יותר. אני, כרגיל, אהיה לבד כל היום, ואנסה לבחור שירים לקאבר (שדני מצלמת בשבילי ואני חייבת לה תודה ענקית על זה3>), אדבר עם אנשים בטוויטר, ואכתוב. אבל בסך הכל, זה היה שווה את זה.

It's a liberty walk, walk, for yourself,

slam the door, not a prisoner anymore.

Miley Cyrus, Liberty Walk.

ומחר מבחן במחשבים, שאין לי מושג בכלל על מה. ועוד יומיים החתונה של דוד שלי, איזה התרגשות

אה, ואני צריכה להגיש למורה שלי את הפרק הבא בסיפור שנתתי לו לקרוא. הזוי, אני יודעת, אבל הוא הזוי.