באמת שהם הגזימו הפעם.
אני מודה באשמה, אני בן אדם דרמטי, אני יכולה להיות דרמה קווין ותאמינו לי שאני יכולה גם לקחת דבר קטן ולגרום לו להישמע כאילו מישהו נרצח. אני מסוגלת, ואני גם משתמשת בזה לפעמים... אבל לא הפעם. הפעם הם אלה שהגזימו, הם אלה שלא יודעים מתי לעצור. ולא אני.
שנה שעברה היתה קשה, אני מודעת לעובדות. עדיין יש שאריות, עדיין יש את הטעם של זה כשאני רואה אותן, אבל לאט לאט (ובזהירות), תודות לאנשים כמו דניאל אני מסוגלת לעבור את זה ואני יודעת את זה. אבל עמוק בפנים עוד נשארה התחושה המרירה, התחושה הבלתי מוסברת כל פעם שהם מדברים על להתאבד. כל פעם שהם מדברים על כמה שהדברים רעים כי הם קיבלו ציון נמוך (כיתת מחוננים... Go figure) או שלא מרשים להם ללכת להופעה שחשובה להם, הם רוצים להתאבד. ובכל אחת מהפעמים האלה אני מונעת מעצמי לצחוק להם בפרצוף, ולהגיד "הגזמתם," לשפוך הכל ולעזוב. אבל אני לא מרשה לעצמי לעשות את זה ורק מעטים יודעים מה באמת קרה בשנה שעברה.
הם לא מבינים שכל פעם שאני צריכה לשבת עם מישהו בכיתה שרוצה להתאבד, עמוק בפנים התחושות האלה חוזרות אליי. כבר כמה ימים שאני יושבת עם חברה שלי, שרוצה להתאבד בגלל ש"א' מכיתה י"א רק מחבב אותה, אבל לא אוהב אותה" וש"לא מרשים לה ללכת להופעה של להקה שמגיעה לארץ". אני מנסה למנוע את זה, אני מנסה לעצור אותה ואני מנסה לגרום לה להבין מה יש לה, ללא הצלחה. אוקיי, בינתיים היא נשארה חיה אז אני מניחה שזאת הצלחה כלשהי, אבל הכוונות שלי כמו שהשאר חשבו.
הוא ניגש אליי היום ואמר שהחבר הכי טוב שלו, מישהו בשם ד' רוצה רוצה להתאבד. לא משנה מה הצעתי, לא משנה מה עשיתי - זה לא היה בסדר. משהו היה שגוי. כל פעם שמישהו רוצה להתאבד, רוצה לפגוע בעצמו, כל העיניים מופנות אליי.
בשם אלוהים, גם אני בת אדם, ואם הייתי רוצה ללמוד פסיכולוגיה בקורסים שהציעו לנו, הייתי עושה את זה. אבל לא.
ויש סיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Macy.