הרעה הזאת שבי לא יודעת מתי לצאת החוצה. למעשה,היא יוצאת החוצה רק לפני אנשים יקרים.
לפני אנשים שיש לי רגשות חזקים כלפיהם.
לפניו.
והרעה הזאת שבי היא צינית ועוקצת. את הרעה שבי שום דבר לא מספק ותמיד יש לה ביקורת למתוח. לא ביקורת בונה,אלא ביקורת ממוטטת. כמו דבורה שמחכה לעקוץ מישהו ובכך לבצע את התאבדות השאהיד הקדושה שלה. הרעה הזאת שבי לא יודעת מתי לצאת החוצה. ושהיא יוצאת החוצה, היא לא צועקת או בוטה.
היא שקטה.
אבל מים שקטים,הם חודרים עמוק. והרעה הזאת שבי,זאתי שאני משתדלת כל כך לא להוציא החוצה...
היא פוגעת.
ואז אני,רון,הטובה לכאורה באה, מנסה לתקן, עוד התנצלות, ועוד הודאה שלא הייתי בסדר. הרעה הזאת שבי פגעה בכל כך הרבה אנשים.
בחברות שלי,במשפחה שלי,בו.
אבל אני לא אתן לה לנצח. אני אתקן את ההריסות שהרעה שבי עשתה.
אני אבלע את הציניות,את הביקורת,את העקיצות הדוקרות.
הרעה שבי לא יכולה שלא לצאת עוד לגמריי,
אבל היא כן תצא כמה שפחות. אני אצליח להוציא אותה כמה שפחות.
מישהו פעם אמר לי,לא זוכרת מי, שקל יותר להיות רע לאנשים שיקרים לך מאשר לזרים כי אתה יודע שהאנשים שקרובים אלייך תמיד יסלחו לך. ועדיין,סליחה זו רק מילה ויש צלקות שנשארות. אני רוצה להשאיר כמה שפחות צלקות כאלה.
הרעה הזאת שבי לא יודעת מתי לצאת.
אבל מה שבטוח,אני לא אתן לרעה הזאת שבי לפגוע במי שיקר לי יותר.
מתוך המחזמר "מרושעת". סתם כי אני נקבה חולת תיאטרון,וכי זה התאים לפוסט
אני תמיד אוהבת התחלות חדשות. הבעיה היא שאני מתחמקת מסופים.
אז הנה עוד התחלה חדשה בלי סוף קבוע ומסויים,משהו שפחדנית סדרתית מסופים כמוני הייתה צריכה. למה אני מפחדת כל כך מסופים? שאלה טובה. אולי זה בגלל שמאז ומתמיד הייתי זאת שקורים לה דברים רעים, ועד שהגעתי למעמד שבו רק דברים טובים קורים לי אני לא רוצה שהם ייגמרו. בקיצור,מי אני בדיוק? מיי ניים איז לוי. רון לוי. (כן,אני בת. לא,רון זה לא שם רק של בנים!) ופתחתי את הבלוג הזה כי אני עומדת בפני הרבה התחלות חדשות עכשיו. יותר מידי. טוב נו,האובססיה שלי להתחלות חדשות פשוט בגדה בי ואלף התחלות חדשות קופצות עליי בבת אחת עד שאין לי זמן אפילו לקחת נשימה! אז אם אי אפשר לנשום,לפחות שיהיה איפה לפרוק את זה :)
אז כן,אני פותחת את הבלוג הזה בגישת "לכי תדעי מה מצפה לך." כי פשוט...
המון דברים מצפים לי.
ואין לי מושג מה יהיה או איך יהיה...אני חייבת להודות שיש משהו כיף בפחד של ללכת אל הלא נודע. הפרפרים האלה בבטן,לא הפרפרים הנמושות האלה של אהבה,אלא פרפרים רועמים וחזקים שבאים להראות לך שאת כאן לבד מול שביל ארוך שאת הסוף שלו לא ניתן לראות באופק.
"לכי אחריי האבנים הצהובות,דורותי"
נראה לי שזה מה שאעשה. אלך אחריי האבנים הצהובות. אבל לא האבנים הצהובות הסלולות,באותה הדרך שכולם הולכים בה. באבנים הצהובות האלה שאני אסלול בעצמי כדי להפוך את הדרך המפחידה הזאת לדרך שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני יותר טובה מכם.
