פוטנציאל בפוטנציה פוטנציאלית פוטנציאטיבית

הבלוג הזה נפתח בכיתה ח', אחרי יום לימודים עמוס.

הוא נפתח לפני לירון, ולפני הבנות, ולפני שגיליתי שאפשר ללכת בשיער פזור. הוא נכתב כשגרביונים נראו לי כמו בדיחה מגוחכת, עקבים נראו לי כמו מכשירי עינויים מודרניים, ואף אחד בחיים לא יכל היה לדמיין אותי בשמלה כי זה כל כך נשי ואני כל כך לא. 

שנאתי סיגריות,

פחדתי מאלכוהול, 

פחדתי מסקס

פחדתי מאמא שלי,

פחדתי מעצמי. 

הייתי בטוחה שפול אאוט בוי הם שיא האיכות, והיו לי שתי חברות הכי טובות בעולם והאמנתי בכל לבי שאני והן זה לנצח. היו לנו מספר כינויים מפגרים, ונצרתי את כולם ברשימת אנשי הקשר בפלאפון המוטורלה הישן שלי שנשבר בקביעות פעם בחודש. 

קראתי ספרים מתחת לשולחן בית הספר, 

אספתי את הרלן קובן רק בגלל הצבעים, הייתי מכורה לצ'טים באינטרנט ועד היום אני בורחת לשם בשביל אסקפיזם. כל יום אחרי שעות הלימודים, בהם עשיתי דברים רבים, רק לא ללמוד, הייתי מסתגרת בחדר בבית של אמא שלי (בו אני לא גרה יותר), 

מקלידה את הכינוי ונכנסת. 

כותבת סיפורים, או שירים, או מה עבר עליי היום, ממציאה אישיות חדשה או שם חדש, והיו לי כל מיני תחביבים מסוכנים ולא בריאים לנפש שהייתי עוסקת בהם על בסיס יום יומי.

גדלתי בצל המקלדת, ותקתוקיה היו פסקול ילדותי והייתי מגיחה מן החדר עם שעות ערב, אוכלת משהו, וחוזרת אל החדר. 

הבלוג הזה הוא מקדש ליסורים. ופה אני בוכה, ופה אני כואבת, 

פה אני אף פעם לא שמחה, 

ופה כתבתי כמה דברים טובים והרבה דברים גרועים והרבה דברים שאני מתחרטת עליהם, אבל אוהבת בכל זאת. 

והגיע הזמן שנפרד.

אני אפתח חדש, כמובן. אבל הוא יסמל דברים אחרים. 

אני כבר לא בכיתה ח',

אני אדם אחר.

אני לא דומה למה שהייתי אתמול, ורק אלו המכירים אותי טוב יודעים כמה הרשימה לעיל רחוקה ממה שאני עכשיו. 

העברתי את הכל לטיוטות ואני אשאיר את זה ככה, עד שארצה לחזור ולהתרפק על העבר כי אני בן אדם נוסטלגי. 

אני מפסיקה למחזר את האנשים שהכרתי בגיל 15, גם אותך

הגיע הזמן, לא?

נתחיל משהו חדש 

וטוב,

או רע

או שום דבר

רק שיהיה חדש. 

נתראה.