כאב העולם.
אני כותבת את הפוסט הזה בשבילי, וגם בשבילו. בעיקר בשבילי. רק כי אני חייבת לארגן את המחשבות שלי מחוץ לראש בסדר כרונולוגי כלשהוא, ואולי בחוץ זה יראה פחות נורא.
חזרנו ואז נפרדנו וזה לא כואב כי נפרדנו. אני לא מתגעגעת. אתה לא חסר לי כבן זוג. לא, היית חרא של בן זוג. (באמת, וזה לא נאמר מכעס. זו פשוט עובדה שהשלמתי איתה ברגע זה אחרי הרבה זמן שניסיתי לשכנע את עצמי שאתה בסדר וזו אני שבעצם דפוקה)
חזרנו סתם, עשינו טעות. וזה כואב שהייתי מטומטמת מספיק כדי לעשות את זה.
אני לא שונאת אותך, אני אדישה. זה נגמר שוב, ובאותה הדרך, בדיוק אותו דבר, מחדש, כמו שיר של ג'סטין ביבר שכל הזמן חוזר להתחלה ואני נכפית להקשיב לו.
בכלל לא חשבתי על זה עד עכשיו.
לא חשבתי עלייך אבל כולם ממשיכים לשאול אותי עלייך ומה קרה, שנגמר כל כך מהר, והרי כל כך אהבתם? אז אני חושבת שלא באמת אהבנו. לא.
היינו סתם רגילים. רגילים אחד לשניה ורגילים לעשות טעויות ואני רגילה תמיד לקבל פחות ממה שמגיע לי. ורגילה לפחד שאני אשאר לבד.
אני לוזרית. לוזרית שנכנסתי לזה עוד פעם, לוזרית שהייתי עד כדי כך חסרת ביטחון כדי להאמין לך שוב עוד פעם, מחדש.
כואב לי שאני ככה. כואב לי שאני אף פעם לא לומדת, כואב לי שהאימפולסיביות שלי משתלטת עליי, כואב לי שאני אף פעם
לא מהאנשים האלה שמשיגים את מה שהרבה רוצים אבל רק מעט מקבלים.
אני אף פעם לא מהאנשים האלה שימצאו
משהו טוב.
אני רקובה מבפנים.
ולא יכולה לכתוב שום דבר
איכותית = http://www.youtube.com/watch?v=WA4iX5D9Z64
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
