טוב... אז מלא זמן לא פרסמתי.
זה מה שקורה כשמסיימים י"א
וכשאתם עצלנים כמוני :/ חחחח
אחרי הרבה זמן שלא ידעתי איך ומה אני רוצה לכתוב, הצלחתי להוציא משהו מסתבר על הדעת.
לדעתי :) ההחלטה הסופית שלכם D:
אז בכל מקרה, מי שכבר קרא - מקווה שתאהבו, למרות שיצא קצר מבדרך כלל,
ומי שלא - תקראו, ואם תאהבו אז בצד שמאל יש רשימה עם קישורים לשאר הפרקים P:
חחחח, בכל מקרה- קריאה מהנה ושבת שלום שתהיה לנו
פרק שישי
האולם היה גדול. גדול יותר מכל אולם אחר שיצא לי להיות בו. הקירות הכבדים שהקיפו אותו ניצבו מכוסים בענפים שהתפרסו לכל מקום, שולטים בכל. אור חדר מבעד לסדקים שבין הענפים, אדום כמו השמש השוקעת, כמו דם שנשפך בשדה הקרב. עמדתי במרכז, צופה בחדר העצום שהקיף אותי, סוגר עלי מכל הכיוונים. עמדתי, וצפיתי. צפיתי כיצד הענפים שכיסו את הקירות כמו התעוררו לחיים, גורמים לרחש העלים שעליהם למלא את החדר. צפיתי כשהעלים נשרו, משאירים ענפים חשופים. צפיתי כשרוח פרצה לחדר, מעיפה את העלים לכל כיוון, מטשטשת ומעוותת את התמונה שנגלתה אלי. צפיתי כשהענפים נבלעו בקירות, כשהחדר החל לפעום כמו לב של חיה עצומה, משחר לטרף. לא מסוגלת לזוז, עמדתי וצפיתי כשהאור האדום שחדר מהחלונות עטף אותי, הופך לאש עצומה שחרכה כל מה שעמד בדרכה.
העיניים שלי נפקחו, חושפות בפני את התקרה המשופעת. החדר שסביבי היה קטן וחשוך, מלבד כמה קרני אור ירח שחדרו מבעד לחלון. נרגעתי. יהיה מה שיהיה אותו אולם שחלמתי עליו, עכשיו שכבתי בטוחה בחדר הקטן שלי.
שלי.
נאנחת, התיישבתי במיטה, מניחה לשמיכות שכיסו אותי ליפול. שום דבר כבר לא היה שלי, לא באמת, מאז שהתעוררתי. לא כשהכאב הצורם הפך לחלק בלתי נפרד ממני. לא מאז התמונות שנגלו אליי השתלטו על רוב הזמן שבו הייתי ערה.
הסטתי את מבטי מכתמי האור שהירח יצר על הקיר, בוחנת את הסימנים המפותלים שכיסו עתה את כל הגוף שלי, בוהקים בחשיכה. עקבתי אחר הפיתולים המסובכים סביב האצבעות שלי, פיתולים שהמשיכו מעלה לעבר כף היד ומשם נמשכו כמו גלים מעלה מעלה עד שכיסו את הכתף שלי. ידעתי, יותר משראיתי, שמשם הם מתפשטים, מכסים את שאר הגוף בסמלים ואותיות שכבר אף אחד לא הבין. לא מאז שהתמוטט העידן העתיק והחול כיסה את כל העולם הזה. שרידים של שפה מתה, של תרבות שחדלה להתקיים. הסתכלתי מנותקת באצבעות שהתחפרו בסדין, בוחנת אותן. שפה מתה. שפה מתה למי שהיתה אמורה להיחשב מתה כבר יותר מחודשיים.
מזדקפת, בחנתי את ההשתקפות שלי כפי שנשקפה מהחלון שהיה פתוח מולי, מתנדנד ברוח החורפית שחדרה פנימה. נעמדתי, בוחנת את ההשתקפות שנחשפה מולי.
שלי.
בלי שליטה, חיוך התפרש על הפנים שלי כשהידיים הזרות שלי, מכוסות בסימנים המוזרים, עלו עד שנגעו בבליטה שמתחת לבד החולצה שבה ישנתי.
שלי.
צחקתי, החלום שבגללו התעוררתי נשכח לחלוטין.
שלנו.
חושך. מתנשם, דלקתי אחרי דמות שבקושי ראיתי. המשכתי לרוץ בעוד היא המשיכה לחמוק ממני, לא מניחה לי לתפוס אותה. כמעט שם, כמעט שם, חשבתי כששולי גלימתה היו בקצות האצבעות שלי. כמעט שם, כמעט שם, כמעט -
העולם כולו נדמה שנעצר, כשמצאתי את עצמי חופן את הבד השחור שהיתה מוסתרת בו. הדמות הסתובבה, ידה נשלחת למשוך בקצה הגלימה שתפסתי. בחנתי את הסימנים שהיו חרוטים על העור, כסף זורם בהם כמו מים.
"זו היתה טעות."
הקול שלה. הרמתי את מבטי כשהקול שאפילו עכשיו המשכתי לשמוע החל להתנגן משפתיה של הדמות שעמדה לפני.
"זו היתה טעות שלשנינו עדיף לשכוח ממנה. טעות"
מנותק, הסתכלתי כשהדמות הסתובבה, הגלימה שאחזתי נשמטת מבין אצבעות רפויות. כמו מתוך חלום, צעדתי קדימה. תופס ביד ששבה להיסתתר מתחת לגלימה, מושך אותה אלי. הדמות הסתובבה בעוד הברדס נפל, חושף את הפנים של מי שחשבתי שלא אראה לעולם. השבילים הבוהקים שסימנו את הזרועות כיסו גם את הפנים שחשבתי שהכרתי, את הפנים שלא הצלחתי לשכוח. הם נחרתו בה, גורמים לפניה לזהור באור חלש, כמו ירח בשעות הערב המוקדמות. השבילים המפותלים נמשכו מצאוורה, עולים דרך לחייה עד שנפגשו בנקודה שבה שיערה החל לצמוח. מהמצח, הם התפצלו פעם נוספת, יורדים מתחת לעיינים, מסביב לפה עד שלבסוף נפגשו מתחת לסנטרה. העיניים שלה חתכו לתוכי, כמו קוראות את כל אותן מחשבות שניסיתי להסתיר. טבעתי בהם, באותן עיניים שנדמה היה שלא השתנו כלל מאז אותו ערב שראיתי אותה בפעם האחרונה. הסתכלתי כיצד הן מאבדות מחדותן, נעצמות לרגע ואז נפתחות שנית. חיוך קטן הופיע על פניה כשהיא משכה את ידה מאחיזתי, מניחה לה להישמט לצד גופה.
"זו היתה טעות."
לחשה, רגע לפני שהחשכה בלעה אותה, לוקחת אותה ממני.
"הוא ממשיך לחלום אותם."
הסטתי את מבטי מהמראה שישבתי מולה, מתבוננת בדמות המטושטשת שהופיעה מולי.
"הוא ישכח, בסופו של דבר."
היא התקרבה אלי, מניחה את ידה על פני. בחנתי את הרוח של אחותו המתה של אבי, מבחינה באותו שיער לבן שהפך לשלי ובעיניים האפורות. היא חייכה, שומטת את ידה, נעמדת מאחורי.
"את בהחלט תמימה, את יודעת."
"ואת מתה."
השבתי, מסתובבת בחזרה אל המראה. צפיתי כיצד ידיה הרימו את שערי, מסדרות אותו במקום.
"באמת?"
היא צחקה, מתכופפת עד שפניה היה בגובה של פני, שני זוגות של עיניים אפורות ננעצות בי.
"האם זה מוות?"
לחשה, קולה רועד לקראת הסוף.
בחנתי אותה, כמו שעשיתי בפעם הראשונה שהיא נחשפה אלי. שמעתי אותן, את האגדות על הרוחות שהטירה החיה קשרה לעצמה, של נביאות ומלכים של תקופות קודמות יותר. שמעתי, אבל אף פעם לא האמנתי. קשה להאמין במשהו שאיש לא ראה מעולם. נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את אותם צללים, צללים של אנשים שחיו בעבר, של אנשים שכבר מזמן חלפו מהעולם הזה. זה הפחיד אותי, אז. כאילו הזמן שלי בעולם הזה חומק לי ממש מבין הידיים. כאילו עוד קצת וגם אני אצתרף לאותן רוחות שבורות. הורדתי את מבטי, בוחנת בחיוך את הבטן שכבר הסתמנה מתחת לחולצה שלי. הרגשתי, יותר משראיתי, כיצד עיניה של סרנה עוקבות אחר מבטי.
"את יודעת שלא תוכלי לראות אותו."
הסתובבתי, פוגשת במבטה שעלה, בוחן את הפנים שלי.
"כולם אמרו מההתחלה שההריון הזה לא יימשך יותר מחודש, וזה נמשך. את לא יכולה ל-"
"אני יכולה."
לחשה, רגע לפני שהתרחקה ממני, מסתובבת.
"איך? נכון שבמצב רגיל זה לא היה קורה, אבל אולי, רק אולי -"
"התינוק הזה לא יוולד אם את תישארי בחיים."
הידיים שלה, שעד אותו רגע היו תלויות ברפיון לצד גופה נקמצו כשהיא הסתובבה אלי.
"הנביאה לא יכולה להביא חיים לעולם הזה. התפקיד שלה, עצם הקיום שלה, הוא למות. אל תניחי לעצמך לפתח תקוות שווא, קטרין, כי יש רק שתי דרכים שבהן כל העניין הזה יכולה להסתיים."
היא התקרבה אלי, הכעס שהיה בה נעלם כשהתכופפה לעברי עד שהיתה לא יותר מסנטימטרים ספורים ממני. היד שלה עלתה, חופנת את הצד של הפנים שלי. זה דגדג כשהיא פתחה את פיה לוחשת לי את המילים הבאות.
"או שאת תשארי בחיים, והתינוק ימות, קטרין. ובעוד כמה שנים גם את תצטרפי אליו כשיסתיים תפקידך. או.."
היא נרעדה, וקולה נחלש כל כך שבקושי שמעתי מה היא אומרת.
"..שהתינוק יחיה. ואת תמותי."
היא נעמדה, מסתכלת עליי, הבעה שלא יכולתי להבין על פניה.
"זה או זה, או זה, קטרין. אין שום דרך שתזכי בשניהם."
לחשה, רגע לפני שיצאה מהחדר, משאירה אותי לבד.
אז זהו :)
אני יודעת שיצא פרק קצר אבל הייתי חייבת להתגבר המדרגה הזאת אכשהו, ככה שזה מה יש.
מפה הסיפור יתחיל לאט לאט לקבל תפנית אחרת - אני מקווה שאני אצליח להעביר אותה כמו שצריך 
עוד דבר - הצלחתי להמשיך את הסיפור רק בזכות העובדה שחזרתי אחורה ושכתבתי כמה חלקים.
כעיקרון - לא שיניתי שום דבר, רק שיפרתי קצת את הכתיבה במקומות שראיתי שלא מיציתי את העניין עד הסוף :)
אולי אעלה את זה בהמשך בנפרד, כך שמי שרוצה - מוזמן לקרוא, אבל בכל מקרה-
תודה רבה! לכל מי שכבר קורה את הסיפור, ולמי שאולי קרא אותו היום בפעם הראשונה.
מאוד מקווה שאהבתם, וגם אם לא - אתם יותר ממוזמים להגיב 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
