דווקא בחג שאמור להיות משמח חזרה לי ההרגשה המעצבנת הזאת...

אותה הרגשה של לעזוב את הכל ולברוח מפה...

היא חזרה אליי אתמול באיזה אירוע מעצבן... בגלל פורים כל יום יש איזה אירוע או משהו דומה... כולם חוגגים משהו...

באותו אירוע הבנתי שלא משנה כמה אני אתאמץ להשיג דברים בחיים תמיד יהיו את אלה שלא יצטרכו להשיג את אותם דברים עם מאמץ, כאלה שהכל בא להם בקלות. אותם אנשים שיודעים לנצל אנשים אחרים, אותם אנשים שבכל החיים טיפלו בהם ודאגו להם, אותם אנשים שיש להם על מי לסמוך שידאג להם מבחינה כלכלית, ואני לא שייך לאותם אנשים.

כל החיים שלי עבדתי קשה על מנת להשיג דברים. לא חיפשתי קיצורי דרך ובאמת האמנתי שאני איצור את הגורל שלי ושבעזרת עבודה קשה והתמדה אני אשיג את מה שארצה בחיים.

אז אתמול בפעם המי יודע כמה ראיתי את הבלון הזה מתפוצץ מול הפרצוף שלי... הבנתי שעד כמה שאני אנסה - תמיד יהיו אלה עם הפרוטקציות, אלה התחמנים, הצביקה דוייטשים (שבאופן מפתיע עבר לידי כשהלכתי לאותו אירוע) האלה שיודעים לדבר יפה  והיעל בן דובים האלה שיודעים לנצל את החברים שלהם ולמעשה משיגים את התהילה שלהם על גבם של חבריהם.

השבועות עוברים להם, ואני ממשיך לא להינות פה כמו פעם. וזה לא בגלל הלימודים. הם דווקא די מעניינים לעומת השנה שעברה.

המחשבה של להקפיא את הלימודים בסוף השנה שוב חוזרות אלי, אבל אני לא אעשה את זה... אני מעדיף לסיים עם התואר הזה מאשר לעמוד מול כיתת היורים (משפחה,חברים וכו')...

אילו רק אפשר היה לעשות fast foward על תקופות מסויימות בחיים כמו שעושים בוידאו... וזאת אמורה להיות אחת התקופות היותר מהנות בחיים...

אהה... ואני לא מתחפש...

ושיהיה חג שמח למי שחוגג...