היום הזה מסמל את היום מאז כיתה ח' שבו אני במשקל כמעט הכי נמוך שלי - 56.
הולך לי נהדר מבחינת אוכל, היום מיסתיים עם 450, אני רק אלך לישון עוד 7 שעות אז אני אשן על בטן ריקה.
ועם זאת עולות בי רגשות לא נעימות, כמעט לפני חודש הצלחתי לצאת מהדיכאון הנוראי שעטף את חיי ואני שמה לב שהתסמיניים מתחילים לחזור. אין לי כח להיפגש עם אנשים ואם אני כבר יוצאת אני חוזרת מוקדם יותר, אני מוצאת את עצמי בוההת בקיר דקות ארוכות, מאבדת את התאבון (שבמקרה שלי זה לא דבר רע) ובכללי מרגישה מדוכדכת ועצובה. אפילו אצל הפסיכולוגית אני מתחילה להיתעצבן, ליהיות מתוסכלת כי אני רוצה להגיד לה הכל ובו זמנית לא להגיד לה כלום. אני שונאת להסביר את עצמי כשהיא שואלת מה עובר לי בראש, ומה אני מרגישה בסיטואציות מסויימות כי מה אני כבר אגיד לה - שכל החרדה שיש בי נובעת מהסיבה הפשוטה שאני כל הזמן פראנוידית בקשר למה שאנשים חושבים עלי, אפילו אנשים ברחוב שאני לא מכירה. כל הזמן תוהה כל הזמן שואלת את עצמי והכל נובע מזה שאני מרגישה שמנה בכל דבר שאני לובשת.
כולם אומרים שיש לי עתיד ניפלא, שאני אגדל ליהיות מישהיא מצליחה ואני מתחילה לתהות בקשר לזה - באמת יצא ממני משהו? האם לאדם כמוני עם כל כך הרבה בעיות יש עתיד מזהיר כמו שכולם אומרים? לא נירא לי. אני לא מצליחה לדמיין את העתיד שלי, לא מצליחה לראות את עצמי מתחתנת ומולידה ילדים. העתיד חשוך מתמיד וההווה מתושתש ומבלבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Thin_Is_In