אני חושבת שהעיניין המגדרי כל כך מדבר אלי היום בגלל משפט אחד עיקרי: "הכבוד שלי לא נקבע לפי הפעילות המינית שלי".
לא אשכח לעולם בתור נערה בעלת יצרים, שחושבת על מין כל כמה דק', שאבא שלי, באופן נוראי למדי אמר לי: "את יכולה להתנשק עם בחורים, רק אל תעשי מעבר לזה, מין תשמרי למישהו מיוחד. אם יש דבר אחד שאני רואה שלא השתנה אצל הנוער זה התואר 'שרמוטה'".
אני חושבת שאפילו עידנתי את זה כרגע מהמילים הבוטות שזה באמת נאמר לי. הבנתי את כוונתו הטובה בסך הכל אבל הרגשתי נורא עם זה. זה לא נתפש אצלי שיש משהו שאני מאוד רוצה לעשות, שנורא מסקרן אותי ומעסיק אותי ואני מנועה ממש מלעשות אותו כי החברה הגדירה שלפי המין שלי אני פסולה ממנו. זאת הרי פעולה שלא מזיקה לאף אחד אם עושים אותה באופן נכון, אז למה לעזאזל לבנים מותר ולי אסור?
במהלך השנים הקפדתי לשמור על הנורמה החברתית שהוגדרה לי פן השם האסור ידבוק לזהותי. כך הייתי מתייסרת מכל תענוגה שמנעתי מעצמי וכל נשיקה אסורה וחיבוק חפוזים עם גבר חדש היו מלווים בכאב נפשי של ממש, כאילו רצחתי מישהו.
זה נראה לי לא תקין שנערות צריכות למנוע מעצמן סיפוק מיני שבריא נפשית. זה דיכוי ממדרגה ראשונה.
סקס לרוב היום הוא עדין דבר שהגבר "לוקח" מהאישה, דבר שהאישה "נותנת" לו. דבר שהוא צריך "להשיג". וזה מחפיץ, זה נורא. זה מבטל את התשוקה שלי, את ההנאה שלי מהעניין, כאילו מישהו היה צריך להתאמץ קשה בשביל "להכנס לי לתחתונים". מזה להתאמץ? זה או להטריד מינית או להראות\לזייף את אהבתו. פעולת ההשגה מבטלת אותי כבת אנוש ומדגישה אותי כאובייקט מיני שיש לבצע עליו מניפולציות כדי שיעבוד.
בגדול, אני לא מאחלת לאף נערה שאבא שלה יעשה לה שיחה שכזו. אני הרגשתי מובכת ורק שמעתי את הקול שלו בכל מקום אליו הלכתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin