אוי בלוגי, כמה זמן חלף מאז שנפגשנו בפעם האחרונה.
אז פשוט נכנסתי לתקופה אינטנסיבית בחיי שאין לי כמעט פנאי והתגעגעתי לפינה הזאת שאני יכולה 100% להגיד מה שאני רוצה בלי לחשוש.
אז יש לי המון מבחנים כל יום, ואני קמה ב5 בבוקר , וצריכה להיות מאוד אחראית ולהקשיב , אם אני מפספסת פריט מידע כלשהו חיים של אנשים בסכנה ואיכשהו - החלק שהכי קשה לי ביום זאת ארוחת הצהריים.
אז היא מתרחשת בחדר האוכל (לא, לא המסעדה המדהימה של עומר מילר בתל אביב, אלא ממש כשמה כן היא ). כמות האוכל התעשייתי חסר הנשמה מחרידה אותי, הסרבול שבלקחת מגש איתי בכל רחבי חדר האוכל תוך כדי כישרון הלהטוטנות שלי בלשים סלט קצוץ שנחתך 3 שעות הכינותי מראש ביחד עם פיזור טחינה ושמירת הפלאלפון שלי בתוך הכיס...תוסיפו לזה עוד כוס מיץ תפוזים סינטטי וזה נס בכלל שאני חוזרת נקייה הביתה.
אם כל זה לא היה מספיק נורא אז יש כמובן את חבורת החברים החדשה שלי שהיו זרים גמורים עד לפני כשבוע, כך שבמקום לסעוד בנעימים את הירקות העיסתיים ולהשהות את התודעה שלי מעומס המידע שמגיע אלי אני צריכה לטבוע בחוסר נעימות ולנסות להכיר אותם.
וכמובן שההפסקה נמשכת כשעה שלמה, ככה שאם שיחות החולין בשולחן לא הספיקו לי יש עוד 40 דק' של חוסר טבעיות ושקיעה ברגשי נחיתות של כמה חסרת כריזמה אני.
אתם בטח אומרים לעצמכם "את לא חייבת, את יכולה להיות לבדך אם את כל כך סובלת", אבל אם אני אהיה לבד אני אתבאס עוד יותר.
מרוב שאני חוזרת מאוחר אין לי זמן להתקשר לפסיכולוג שלי בכלל.
אז זה מה שעובר על אדמית (אדם בנקבה) עם חרדה חברתית שנראת אדישה רוב הזמן אבל בעצם לא מסוגלת כמעט לבטא את מנעד הרגשות שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin